חמשה פסוקים בתורה, פרק שלם בתלמוד, תשעה עשר סימנים ב"שולחן ערוך", ובידנו, כל הידיעות הבסיסיות על איסור התורה ששמו: ריבית או בלשון הכתוב:

"לא תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו)

אין לאיסור זה כל בסיס כלכלי. אין כל סיבה משקית לאסור את הזכות ליהנות מהשכרת כסף, כשם שלא נאסרת עלינו השכרת כל רכוש אחר המצוי בידינו (בית, משרד, מכונית וכו'). תשלום הריבית נעשה מתוך הסכמה הדדית, מרצונם החופשי של המלווה והלווה. כך, שגם פגיעה של איש ברעהו אין כאן, כגניבה וחבלה, למשל. מדוע, אפוא, יהיה אסור?

על כן, עלינו לחפש את הטעם להגבלה זו במישור שונה לחלוטין.

אכן, אפילו המבט השטחי מגלה, שנושא איסור זה, הוא האהבה הגדולה שלנו לפיתוי הקורץ, לפניו כורעים ומשתחווים כולם כאחד, הגדול והקטן גם יחד, הלא הוא הוד מעלתו – הכסף. התורה, הסולדת מאהבה זו, העזה לפעמים כמוות, מעניקה לו, לכסף הנחשק, באמצעות איסור לקיחת הריבית, טיפול שורש. אילו נשמר איסור זה כראוי ובמלוא ההקפדה, היו גם האדם וגם החברה, משנים פרצופם עד לבלי הכר. משתנים לחיוב ולטובה.

כי מה קורה כאן?

התורה באה אל האדם היהודי, בשעה שהוא מחזיק בידו את צרור הכסף שעמל עליו קשות, היא באה אליו, בעוד הוא חש את התענוג הנעים של העצמה, של העושר והקניין – ודורשת ממנו לוותר על חלק מזכותו הטבעית להשתמש בכסף זה כרצונו. היא מחייבת אותו להלוות מכספו לנזקקים, ועם זאת אוסרת עליו, בתכלית האיסור, ליהנות מהלוואה זו, על ידי גביית אחוזים מסוימים בעבורה.

באמצעות שני צווים חופפים אלו, המופיעים בפרשתנו בצמוד זה לזה (שם כה, לו-לז), מרגיש היהודי, היטב היטב, את הגבולות הברורים והצרים של בעלותו על הממון שברשותו. הסר למשמעת החובה והאיסור, המוזכרים בפסוקים אלו, לומד באופן מעשי ביותר כי יש אדון אחר להון. כי הוא, האדון העליון מעניק לאדם רק חלק מהון זה, כשהוא מצפה ממנו שישתמש בו כראוי. שיהפוך את ההון המצוי ברשותו למנוף לפעולות העזרה הברוכה. כך, בולם איסור זה בצורה יעילה, את ההשפעה המשחיתה של הכסף, את התשוקה שכמעט לא ניתן לכבשה, שהכסף שבידיו יעשה עוד כסף ועוד כסף ועוד...

לו היה עקרון איסור הריבית מופעל ידי החברה כולה, היינו עדים לשיתוק מוחלט של המערכת הכלכלית המוכרת לנו. הון עתק היה מונח כאבן שאין לה הופכין, ללא מוצא של פעילות והתפתחות. קשה לדמיון לצייר חיי כלכלה תוססים וערים בלי הריבית, בלי הבנקים והלוואותיהם (התשתית לכל משק מודרני), אג"ח ממשלתיות וכדומה, או אפילו בלי אותם מלווי בריבית קצוצה, נושכי הנשך הקשוחים, אשר אוי לו ללווה הנלכד ברשתם.

אולם, מצד שני, לו היה איסור הריבית קונה שביתה של ממש בלבבות, לו היתה הגישה הנפשית לממון מושפעת מאיסור זה, היו נוצרות אפשרויות ובחינות חדשות לשימוש בהון. בצד החובה להגיש עזרה לשכבות הנזקקות (גמילות חסדים), ללא תקוות לתמורה כספית, היה ההון – אשר אפשרות ההתרבות הלא פרודוקטיבית באמצעות הריבית נחסמה בפניו – מוצא אפיקי פעילות חדשים, כשהיצירה והעבודה זוכים למעמד מחודש.

שכן, "ההון יוכרח להכיר בשוויון ערכו של כוח העבודה. בעל ההון יוכרח לעסוק בעצמו במלאכה, ורק על ידי כך יפיק פירות מכספו, שאחרת אין בו רוח חיים. או שיוכרח לשתף עמו את כוח עבודתו של מי שאין לו רכוש, ולהתחלק עמו ברווח והפסד. על ידי כך יעלה את קרנה של העבודה תוך קידום עניינו שלו... חוק זה (איסור ריבית) שומט אותו ניגוד משווע שבין עשירות מופלגת לבין מסכנות של עבודה, כששתיהן מצויות זו ליד זו" (רש"ר הירש בביאורו על התורה).

זו בשורת התורה. אסור לו לכסף לעשות כסף, כי על ידי כך חדל האדם להיות יצור יוצר, המשביח את העולם. רק באמצעות העבודה ועמל הכפיים, עבודת הראש, או עמל הייצור מותר לו, לכסף, להגדיל את הונו של האדם, ולא על ידי הפרזיטיות של ההלוואה בריבית. אכן, זהו עולם חדש ולא מוכר לנו. עולם נקי בלא הזיהום הסביבתי של הכסף הנצלני. עולם בלי בנקים, החיים מן הריבית הרצחנית של הלוואותיהם. ריבית, שהיא במקרים רבים, אשמה בהתמוטטות של קונצרנים, מפעלים קטנים ואפילו של אנשים פרטיים. מותר להלוות, על פי התורה, אבל רק כגמ"ח (גמילות חסדים). ההשקעה היא המוצא לכסף המחפש אפיקי רווח. השקעה בפרויקטים מניבי תשואה, שותפויות ויוזמות מסחריות. פניו המוסריות של העולם היו שונות לחלוטין, לו היו הבנקים חברות השקעה, ולא גופים מוצצי ריבית.

למראה הכלכלה הקפיטליסטית, חסרת המעצורים, בה החלש הינו טרף לשיני החזק. בה המושג האלגנטי "כלכלה חופשית" מהווה מסווה נוח לכל השתלטות, מעשה מרמה והונאה. למראה הכלכלה המנוגדות לה, זו הקומוניסטית, שמחקה כליל את זהות הפרט, שחנקה את יוזמתו העצמית ואת רצונו לעבוד וליצור – אנו חשים בערגה לא קטנה אל אותה "כלכלת אנטי-ריבית", אשר חרף רבבות היחידים שהיו נאמנים לה במרוצת הדורות, מעולם לא העפילה החברה כולה לרמתה המוסרית הנשגבה.