מתי שולחים מישהו לעזאזל?

לא יאמן, בעולמו של המקרא – כל שנה, ועוד ביום הכיפורים!

כך נהגו בעבר, שעה שבית המקדש עמד על תילו, בירושלים. ואנו בימינו מזכירים שילוח זה, בעת קריאת התורה. בצהרי היום הקדוש. וכה יספרו לנו פסוקי פרשתנו זו:

"ולקח את שני השעירִם והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירִם גרלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, ז-כב).

זו, אפוא, התמונה העולה מן התיאור המקראי, שתמציתו הגשנו בזה: ליד פתח אוהל מועד הוצבו שני שעירי עיזים. שני שעירים, שדמו בכל אחד לרעהו. "מצוותן", אומר התלמוד, "שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחד" (מסכת יומא סב).

במהלך הטכס הטיל הכהן גורלות. גם פתקי גורלות אלו חייבים להיות דומים: "מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שווין, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף אחד גדול ואחד קטן" (שם, לז). השוויון בין שני השעירים הוא ככל הנראה, שאלה של מהות. רק הגורל שיטיל הכהן, עומד עתה ליצור חיץ בין השניים. הוא יכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו, יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה. מי יוקרב על מזבח המקדש, ואת דמו אף יוליך הכהן עד אל מעבר לפרוכת, שם קודש הקודשים (לשם נכנס הכהן הגדול רק פעם בשנה), ומי מבין שניהם יובל אל המדבר – לעזאזל.

בטרם נעסוק במשמעויות ובמהויות – ננסה להבין מהו אותו "עזאזל", שהפך לשם "חיבה" בשפתינו המתחדשת?

כך תבאר זאת המשנה, המתארת את הטכס במלואו:

הכהן, אומרת המשנה (מסכת יומא פרק ו משנה ב) "בא לו אצל השעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה" (כאן בא תיאור מפורט של הווידוי).

לאחר מכן:

"מסרו למי שהיה מוליכו (פירוש: אדם מזומן לשם כך עוד מערב חג שיוליכו למדבר)...

"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד לסוכה ראשונה (פירוש: שעשו סוכות בדרך, והושיבו בהן בני אדם מערב יום כיפורים, שיהיו מלווין אותו). עשר סוכות מירושלים ועד לצוק... ומלווים אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק".

"מה היה עושה? חולק לשון של זהורית (חולק לשני חלקים את רצועת הצמר האדום, שקשר הכהן הגדול בין קרניו), חציו קשר בסלע, וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה אברים אברים" (כי התרסק במורד הצוק).

ובכן, לדעת המשנה, הצוק בו נדחף השעיר אלי מותו, הוא הקרוי "עזאזל".

זו, בקיצור נמרץ, פרשת שליחת השעיר למדבר, שהיא בצירוף טכס הטלת הגורלות, הקרבת השעיר השני, והווידוי של הכהן בפתח המקדש, היו למוקד עבודת יום הכיפורים. לפנינו, אפוא, עובדה מעניינת. היום, בו נדמה לנו שראוי שיוקדש כולו לחשבון נפש, להתבוננות בפגמי העבר, והפקת לקחים למען בניית עתיד מוסרי טוב יותר, לשיפור מערכת היחסים שבין אדם לאלוקיו ואדם לחברו – העמיד במרכז התעניינותם של באי בית המקדש, קרבן חריג, עטוף במסתורין.

וזו השאלה: מה רצתה התורה להביע באמצעותו? מה אמר הטכס לאדם מישראל, שעלה להתבונן בו בחצר המקדש? מה ראה שם למעשה?

אכן, את עצמו ראה באותה שעה! כי במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. ואישיותו, השבויה בידי הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה.

העברי, בעל הלב הרגיש והמבין, מצא קווי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכוח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות (מכאן שמה – עז) המובילים עז זו לגלות תכונת התנגדות נמרצת לרצון זרים, בצד הציות המוחלט לאדוניה.

והנה, בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, ראה את שני השעירים הניצבים בפתחו.

שנים, הדומים בכל, שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני, שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך, על סף בית המקדש, נפרדות דרכיהן לפתע. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לעימות אמיתי עם הערכים הנעלים (מקדש ה'), מתגלה הפער בין השנים. האחד לה' ואילו רעהו – לעזאזל.

ושני השעירים הללו מתגוששים בלבו של אדם אחד. בליבו של כל אדם.

"בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידנו להיות בבחינת "שעיר לה' ". כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו. או בידינו להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כוח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה' " (רש"ר, הירש על הפרשה).

כלומר, שני העזים, שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם, שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית, בכל מעשה שיעשה. בידו ניתנה האפשרות לבחור ולהחליט באיזו משני הדרכים לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.

כי זהים היו בכל לפני הטלת הגורל, לא היתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (שוני בגובה, ביופי, בכוח, במעמד או בממון) שיחייבוהו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה היתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם, לאחר כשלון מוסרי כלשהו, אם התבונן ולמד מן הטכס: "מה אני יכול לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש, גרם לי לנהוג כפי שנהגתי. כזה אני וכזה אשאר".

וההכרעה – היא גורלית.

הנה השעיר – שעלה בגורל לה' – נשחט, מת תחת סכינו החד של הכהן הגדול. אולם מותו העניק לו את רישיון הכניסה למקדש. הוא עלה, אפוא, בדרגה. דמו אף הובל, כאמור, עד למקום המקדש ביותר: קדש הקדשים.

ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא (לדוגמא: "לסחוב" – לא לגנוב חלילה – רק "לסחוב" מרכוש הזולת) לבין הערך המוסרי (איסור הגניבה; חובת השמירה על ממון החבר; הנזק העקיף שיגרם לחברה כולה), להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע, וממית אחוז מסוים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. אבל כדוגמת השעיר, מהווה "מוות" זה, פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.

זו הדרך האחת.

מולו ניצב השעיר לעזאזל. בו לא פגע סכין הכהן, הוא – נשאר חי. הוא מייצג היטב את האדם והחברה (ואפילו את האנושות), שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא ייסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מריקבון הקנאה וטומאת השנאה. הוא נשאר חי. "שלם עם עצמו". בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף המקדש לא עבר, דרכו מובילה אותו גם אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל. אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.