רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

דווקא ביום השמיני

תזריע (ויקרא יב-יג )

מאת Tzvi

השבוע נעסוק מעט באמבריולוגיה מקראית. כלומר, בחייו, של העובר בעת התהוותו ברחם אמו, בתוספת פרטים מרתקים על התינוק בימי חייו הראשונים. הממצאים הללו, הטמונים בפרשה ובמפרשיה, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור המיקרוסקופ והאולטרה סאונד.

פסוקי המפתח הם:

"אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר" (מסכת ברכות דף ס). מעבר לכל המשמעויות העולות ממאמר זה, קובע הוא קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה, הרואה קשר ברור, בין ההתנהגות בשעת ההפריה, לבין קביעת מינו של הילוד. אך, בנקודה זו לא נאריך.

אולם, בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית שהיתה נלעגת בימי קדם. היא באה לידי ביטוי בהיר יותר בקטע התלמודי הבא:

"שלושה שותפים יש באדם. אביו... אמו... והקב"ה נותן בו רוח נשמה" (מסכת נדה דף לא, א).

מידע זה של חז"ל, על השותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה לו למדע רק בשנת 1875, משעה שניתן היה לחזות באמצעות מכשירים בתהליכים הביולוגים המתרחשים בעת ההפריה. עד אז התפלגו אנשי המדע באמונותיהם בנידון, בין האמונה שהאם היא היוצרת את הוולד לבין הטוענים שהוא יצירתו של האב.

מסקנה:

"נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הוולד, ולא בהתהוותו בלבד" (פרופסור ישעיהו לייבוביץ – התפתחות ותורשה עמ' 33).

והנה, עוד פיסת מידע מדעית העולה מן הציטוט שצוטט לעיל. היא קשורה לשותף הראשי, המעניק את הנשמה:

"בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו) הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ("משעת פקידה נשמה ניתנת בו" – מסכת סנהדרין לא). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהרבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי (פלוטארכוס, DE PLACIT' PHILOS' VIS) ושהורישו פלפולים אלה לאבות הכנסייה, לאסכולאסטיקנים של ימי הביניים, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה" (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).

ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר:

"דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו... צופה ומביט מסוף על העולם ועד סופו... ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים" (מסכת נדה דף ל, ב).

ואילו המדע טוען:

"הרעיון, כי עובר בן ששה חדשים הוא בעל תודעה, היה מעורר תגובות לעג לפני עשר או עשרים שנה. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. בעוד עשר שנים, ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים" ("החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו" – ד"ר תומס ורני וג'ון קלי, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב 1983 עמ' 168).

כלומר, קיומה של תודעה במוחו של עובר הינה, אפוא, תגלית חדשה שהתגלתה רק בשנים האחרונות. היא לא היתה ידועה, לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק. שוב הקדימו חז"ל את תגליות המדע.

נחזור ונצטט מן הספר המרתק שהבאנו מדבריו לעיל:

"רוב הפרטים הידועים והמבוססים – שאושרו על ידי מחקרים פיסיולוגים, נוירולוגים, ביו כימיים ופסיכולוגים – תקפים מן החודש השישי של העובר ברחם אמו ואילך, לפי כל אמות המידה, הריהו יצור אנושי מעורר פליאה בשלב זה. הוא מסוגל כבר לזכור, לשמוע ואפילו ללמוד. התינוק בטרם לידתו, הוא בעצם מהיר תפיסה, כפי שהדגימה קבוצת חוקרים במבחן קלאסי בנושא זה" (שם עמ' 14).

הואיל והנושא מרתק נצטט, למען הקורא, גם את המבחן עצמו שערכו החוקרים בנידון:

"הם לימדו שישה עשר תינוקות ברחם אמהותיהם להגיב בבעיטות לתחושות של רטטים מסוימים. בדרך כלל, אין העובר מגיב לתחושות כה עדינות. הוא מתעלם מהן, בעצם. אולם במקרה זה הצליחו החוקרים להביא את תלמידיהם הזעירים למצב, שהפסיכולוגים במדעי ההתנהגות מכנים – תגובה מותנית או נלמדת. בכך, שחשפו אותם תחילה פעמים מספר, למשהו שבאורח טבעי יגרום להם לבעוט – רעש חזק (רעש שהוקם במרחק קטן מכל אם, ותגובת תינוקה נרשמה באמצעות אלקטרודות שחוברו לבטנה). ומיד לאחריו עוררו החוקרים את הרטטים. כל תינוק נחשף, אפוא, לרטטים מיד לאחר הרעש שהושמע ליד אמו. החוקרים הניחו, כי בתום סדרה של חשיפות מן הסוג הזה יעוגן הקשר בין הרטטים לבין הבעיטות במוחם של התינוקות, ובסופו של דבר, הם יגיבו מוכנית בבעיטות גם לתחושת הרטטים בלעדי הרעש. והדבר, אכן הוכח. הרטטים הפכו להם לרמז, ובעיטותיהם, בקשר לכך, הצביעו על תגובה נלמדת" (שם, עמ' 15).

מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת בהרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין. עובדה שהיתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא:

"ומלמדין (במעי אמו) אותו כל התורה כולה, כיון שבא לאוויר העולם בא מלאך על פיו ומשכח כל התורה כולה (נדה ל, א).

למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו בצורה מרתקת את כוח זכרונו של העובר, והוא מתייחס גם לשכחה המאפיינות את התינוק עם הופעתו בעולמנו:

"אי יכולתנו לזכור אירועים מסוימים או מצבים, אין משמעותה שהתנסויות אלה והרגשות המוסיפים להן צבע, אבדו ללא תקנה. גם זיכרונות מודחקים עמוק בתודעתנו ממשיכים להדהד רגשית. מכל מקום, אחד הגורמים העלולים לגרום להם לחמוק מן הזיכרון ההכרתי הוא תהליך הכולל שימוש באוקסיטוצין. סוג של הורמון המפקח, כפי שנוכחנו, על התכווצויות חבלי הלידה. האוקסיטוצין משמש, אפוא, כמווסת פעולות שריריות... מחקרים מאוחרים מראים כי כמויות גדולות של אוקסיטוצין גורמות לשיכחון אצל חיות מעבדה. אפילו בעלי חיים מאומנים היטב מאבדים את כשריהם תחת השפעתו. הסיבה לכך אינה ברורה, די הצורך. אולם ידוע לנו כי אשה אחוזה חבלי צירים בהשפעה האוקסיטוצין מזרימה את ההורמון למערכת גופו של עוברה. כיון שרק מעטים מאיתנו מסוגלים לזכור את אירועי הלידה, ניתן להסיק מכך, כי מחמת החשיפה לאוקסיטוצין בעת צירי הלידה נמחקים – כמו אצל חיות המעבדה – זיכרונות הלידה שלנו" (שם).

בנושא ברית המילה, "וביום השמיני ימול בשר עורלתו"... (ויקרא יב, ג) גילה המדע בזמננו מספר עובדות מעניינות, אנו נתייחס לאחת מהן.

בנובמבר 1946 פורטו במאמר, בכתב עת של האגודה הרפואית האמריקנית, הסיבות לכך שרצוי למול את התינוקות. שלושה חודשים לאחר מכן, התייחס לאותו נושא רופא מומחה. הוא הסכים בהתלהבות עם כותב המאמר בדבר יתרונות המילה, אך מתח עליו ביקורת, על שלא ציין את המועד הבטוח ביותר לביצוע המילה (מאמרו של מרטין רוזנטל עמ' 436: פברואר 1947).

נקודה זו זכתה לדיון ממצה, ל. אמט הולט ורוסטין מקינטוש מוסרים, שלתינוק שזה עתה נולד יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו... שטפי דם בזמן זה, אף כי אינם רציניים על פי רוב, הרי לפעמים הם חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים. בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם" ("הולט פדיאטריקס" מהדורה 12, עמ' 125-126; ניו יורק 1953).

סבורים, כי הנטייה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. אם ויטמין K אינו מיוצר במעיים עד היום השביעי, ברור שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני.

חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותומבין. דיאגרמה המבוססת על הפרטים הנידונים ב"הולט פדיאטריקס" מלמדת, שכמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק 30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום לשטף דם רציני. בדיאגראמה זו אנו רואים שהפרותומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב במאה אחוז. נראה שלתינוק בן שמונת ימים יש יותר פרותומבין מאשר בכל יום אחר בימי חייו של האדם. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן