ד"ר הנס גוסלר היה מראשי המנהל במשטר הווימארי שקדם להיטלר. מדינאי מחונן, כלכלן מעולה, סופר נודע וגם יהודי שומר תורה ומצוות. גוסלר, מתבולל בצעירותו, נכבש ליהדות בשלב מסוים בחייו.

באחת הסעודות הרשמיות הבחין שכנו לשולחן, אדמירל בצי הגרמני, שגוסלר אינו טועם מן המזון המוגש.

- אדוני הנכבד מקפיד על דיאטה? – שאל הגנרל מתוך נימוס.

- כן – השיב גוסלר, אני שומר את הדיאטה, עליה הקפידו הורי במשך שלושת אלפים שנה.

בכך התכוון לכללי הכשרות ולהינזרות ממאכלים אסורים.

אכן, גם זו "דיאטה".

לכל דיאטה – התכלית שלה. יש שסיבתה – הבריאות. אחרת משרתת את המראה הנאה.

יועץ המיניסטר הגרמני, היהודי הנס גוסלר, שמר גם הוא על "דיאטה", ובגאווה שמר. "דיאטה" עשירה בקלוריות של יהדות. "דיאטה" עתיקת יומין, שהחזיקו בה הדורות כולם, ויש הנאמנים לה גם היום. גם לה, לדיאטה זו, תכלית ומטרה: בריאות רוחו ונפשו של האדם, ריסון טבעיו ועידון אופיו, ואם תרצו, גם שמירת זהותו הלאומית.

בתוך בולמוס הדיאטות למיניהן השוטף את העולם, לא זוכה "דיאטה" זו של היהדות, לכבוד מיוחד.

היא אינה מקובלת. פשוט לא מובנת, ואין לכאורה כל סיבה המחייבת לשמור עליה. היא נראית כשריד עלוב של דת פרה-היסטורית, ללא ערך של ממש לבן דורנו המתוחכם.

בן דורנו – אוהב עובדות. עובדות, שההיגיון מוכיחן. גאוותו – על הנסיון המדעי העצום העומד לרשותו.

מעניין אם כן, להציג הפעם בפניו, דווקא בפניו, לא את הפילוסופיה הטמונה מאחורי דיאטה זו, כי אם עובדה מעניינת הקשורה בה.

בפרשת השבוע אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:

"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ג-ט)

קטע זה מסווג את הבהמות המותרות והאסורות באכילה, על פי כללי הכשרות של התורה. נקבע כאן מפורשות הכלל, שכל חיה או בהמה המצוידת בשני סימני טהרה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) מותרת באכילה. האחרות, שלהן רק סימן אחד – אסורות. התורה מסמנת את קבוצת הביניים, שלה רק סימן טהרה אחד.

והמרתק הוא שפסוקים אלו קובעים בוודאות, שרק ארבע חיות שייכות לקבוצת הביניים, שלה סימן טהרה אחד: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. והמסקנה מכך היא:

"מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, וכן מיני חיות חדשות. אולם, דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, מלבד ארבע אלו הנזכרות לעיל, לא נמצאה עדיין שיהיה לה אחד משני הסימנים, מבלי השני.

וכי משה רבנו זואולוג היה או צייד חיות? – שואל התלמוד (מסכת חולין דף ס). איך ידע חוקים אלו ועוד פרסמם? משיב התלמוד: מכאן תשובה לאומר "אין תורה מן השמים!" ("זיווג מן השמים", ד"ר ז. דרייזן).

ממשיך ד"ר דרייזן:

"דומה לזה המצב בחוק הנוגע לדגים, רק אלה שיש להם סנפיר וקשקשת (קשקשת – הכוונה לזו הנושרת תוך כדי קילוף במים) מותרים באכילה, בהתאם למובא בספר "ויקרא". מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, יש לו תמיד סנפיר, לכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים, כי מאז ניתן חוק זה נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור. ובכל זאת, לא נמצא דג אחד עד היום הזה שתהיה לו קשקשת בלי סנפיר".

ועוד:

"הכלל האלמנטרי שכל בעל חיים שהוא מעלה גרה הרי הוא מפריס פרסה, חוץ מהגמל, השפן והארנבת – יש בו חוקיות חשובה במדעי הזואולוגיה. משפחת מעלי הגרה ומפריסי הפרסה הם קבוצה מוגדרת ומיוחדת בבעלי החיים. מעניין, שגילויים של אוסטרליה ואמריקה לא הביאו לגילויים של בעלי חיים שאין להם תכונות משותפות אלו" (ד"ר י. לוינגר, זואולוג).

בטרם נחליט מניין שאב משה את ידיעותיו הזואולוגיות, נפנה את תשומת הלב לאינפורמציה נוספת, שמספקת לנו התורה בעצם חלוקה זו:

כלל קצר זה (מעלה גרה ומפריס פרסה) קשור במבנה הפיסי של הבהמות והחיות. והנה, מבנה פיסי זה יוצר חלוקה מעניינת לפי תכונות:

המותרות באכילה הן: חיות הבית המתורבתות במאת האחוזים, אשר מזונן צמחי בלבד, ואשר אינן מגלות עצמאות יתר, ונוחות לקבל את עולו של האדם.

לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר, (או שקצים ורמשים) המפגינות עצמאות פראית או שאינן ניתנות לאילוף. ומתחמקות מכל עול ושלטון, ובטבען יצרי הרס רבי עצמה.

בעופות נאסרו העופות הדורסים וציפורי הדרור למיניהן.

אם נסכם את המידע המצטבר, האצור בפרשה זו, נבחין במספר עובדות מעניינות:

עובדה שאין להכחישה היא, שבידי משה היו, ידיעות מפורטות על אודות סוגי החי השונים ותכונותיהם הנפרדות. ידיעות ברורות, תכליתיות ומדויקות עד להדהים.

עובדה היא, שמשה היה סגור ומבודד עם עמו במדבר. לא עמדו לרשותו כל אמצעי מחקר שהם, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, ולא היתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים, ולבדוק את סנפירי כל הדגים.

אם כן, עובדה היא, שמשה ידע בנושא זה כבר לפני 3000 שנה, ולא בדרך המחקר וההוכחה האמפירית, את מה שידוע לנו היום, אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.

קיימת רק אפשרות הגיונית אחת, לגבי זיהוי מקורו של ידע זה (כפי שקבע התלמוד שצוטט לעיל): תורה מן השמים.

הערת אגב חשובה. בשנים האחרונות נעשה ניסיון לערער אמיתות הוכחה זו. הטענה שהושמעה היתה שהארנבת והשפן אינם מעלים גרה בניגוד לכתוב בפסוק. מסקנה, טען הטוען, משה טעה, והידע שלו היה מוגבל ביותר.

עם כל הכבוד, הרי השמעת טענה זו מוכיחה, עד כמה המשמיע אותה אינו מבין את מהות ההוכחה שהוזכרה לעיל. ההוכחה, עליה מבסס התלמוד את קביעתו, טמונה בטענת הבלעדיות שחושפים פסוקים אלו. טענת הבלעדיות הקובעת, במלים מפורשות, שרק לארבע חיות, המצוינות בפסוק, יש רק סימן אחד. כלומר, כל חיה אחרת ברחבי תבל, או שטבועים בה שני סימני הטהרה או שתחסר את שניהם. ואילו בעלי הסימן האחד הרי: "לא נתגלה עד היום סוג שהוא מעלה גרה בלבד או מפריס פרסה בלבד, שאינו משתייך לקבוצת הגמל והחזיר" (ד"ר לוינגר). זו היא הקביעה המפליאה שלא הופרכה עד היום, והיא ההוכחה שבפי חז"ל לאמיתות התורה.

לגבי הארנבת. קשה להניח, שמשה, אשר הוכיח בתחומים רבים ידע מדעי שהפעים את לב החוקרים בדורות מאוחרים יותר, טעה דווקא בדבר גלוי וחשוף כל כך לעין. וכי יתכן שלא ידע, שלארנבת יש רק קיבה אחת, בעוד שמעלות הגרה הן בעלות ארבע קיבות? הלא כל חוקר בינוני, גם בדורו, יכול היה להבחין בדבר ללא ספק! וכי היה מסתכן לכתוב דברים מבלי לבדוק אותם? הגיוני יותר להניח, שהארנבת עליה מדברת הפרשה, אינה זו הקרויה בפינו היום בשם זה. הארנבת אינה חיית בית. על כן לא יפלא, שיכולה ליפול טעות בזיהויה במשך הדורות. סימוכין לכך נוכל למצוא בקביעתו של ד"ר י. פליקס, בר סמכא לכל הדעות, שהשפן עליו מדברת התורה הוא השפן הסורי, ולא זה המוכר לנו היום בשם זה. כלומר, טעות הזיהוי היא הטעות שלנו.

נשאלת השאלה, כלום לא מגיע לבעל ידיעות מדהימות אלו קרדיט מסוים, אשראי של אמון גם כלפי דברים שעדיין רחוקים מהבנתנו?

בהסבירם את החלוקה הזאת, כתבו גדולי ההוגים היהודים, כי התורה רצתה להרחיק את האדם היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. מזון, שיטביע בו נטיות של אכזריות, תוקפנות ודומיהן, אם כהשפעה סמלית, אם כהשפעה ממשית.

נכון, המחקר המדעי עדיין לא הוכיח אמיתות תיאוריה זו של השפעת המאכל הטרף על נפש האדם. אך נודה, שגם טרם נערכה כל חקירה בכיוון זה, דוגמת המחקרים ההשוואתיים, על הרגלי התזונה בעדות השונות. ואם כי, המחקר המדעי בנושא עוד לא הונח על שולחננו, בכל זאת, אומרת התחושה העמוקה, שה"שלחן היהודי" תרם את חלקו לדמות העם, כפי שטוענים חכמי ישראל.

כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות של אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? האם אין פלא בעובדה, שגם בתנאי לחץ קשים, בתוך כלוב השעבוד, תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית, ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו? כיצד קרה, שאפילו קהילה יהודית אחת לא היתה כ"הארלם" לאכזריות, לרצח ללא אבחנה, לשוד ולביזה?

עובדת הרחמנות היהודית, ששלטה, ללא מצרים, בחיי אבותינו בגלותם, כה בולטת לעין על רקע חיינו במדינתנו היהודית, החופשית. הניגוד זועק, על רקע התגברות תופעת הסכינאים הצעירים, הפוצעים בשל דברים של מה בכך, על רקע ההתקפות הברוטאליות על קשישים וכדומה. התקפות, הנתונות אצלנו בגרף עולה.

כלום ברור למישהו באופן מוחלט, שההבחנה שצוינה ע"י חז"ל ושאר הפרשנים בדבר מקור האכזריות, אינה נכונה?

כלום לא חייב מחפש העובדות המקצועי, לדרוש לפחות, שייערך מחקר בנושא בו תלוי, לדעתנו, עתיד חיינו בארץ, כחברה לא אלימה?

והלא בעובדות מדובר, ולא בתיאוריות דתיות סתם, הקלוטות מאי שם!