רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

"ופניהם איש אל אחיו"

ויקהל (שמות לה:א-לח:כ )

מאת הרב משה גרילק

שני כרובים, שפניהם כפני ילדים, הציבו בפני בן דור המדבר אתגר פילוסופי ממדרגה ראשונה. שני הכרובים הללו התנשאו מעל הכפורת שכיסתה את ארון העדות. הוא הארון, שבו היו מונחים לוחות הברית. הוא הארון, שהוסתר מאחורי הפרוכת – בקודש הקדשים שבמשכן.

שני הכרובים הללו הביכו את בן ישראל באותו דור, שכן, כשנאמר לו: "ועשית שנים כרבים זהב... משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" (שמות כה, יח-יט) – פסוקים החוזרים על עצמם בפרשתנו – חש שהדברים סותרים לכאורה צו אחר ששמע בהר סיני. צו, אותו שמע מפורש מפי האלוקים. וכה ביטא סתירה זו דון יצחק אברבנאל, כשדן בפרשת הכרובים:

"בעניין הכרובים שציווה יתברך לעשות את הכפורת, יראה שהיה עובר בזה על "לא תעשה פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

אכן בעיה! סתירה ביסוד הדברים. אתגר למחשבה. הלא אחת האזהרות התקיפות ביותר ששמע עם ישראל, למרגלות ההר, היתה האזהרה מפני הגשמת האלוקים: אין לשוות לו דמות, אין להעניק לו צורה מוחשית. על העם נאסר ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוקות כמנהג העמים, עובדי אלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק האופייני הבא: "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ).

העם ידע, אפוא, שכל התייחסות לאלוקים חייבת להיות התייחסות רוחנית טהורה, ואין מקום לסמלים ויזואליים מייצגי דמות כלשהי.

והנה, לפתע, צו שכזה. במוקד הקדושה, על ארון העדות נושא לוחות-הברית – דמות פסל ותמונה. דמות כרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת "ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים" (שם כה, כ).

כיצד יכולה הדעת לעכל ניגוד תהומי שכזה? איך מסוגלים הרוח והלב להכיל סתירה כה בולטת – ולהסכים לזה?

אולם, כשהמשיך העברי להתבונן בנושא הכרובים, כשהתמיד בהתעמקות באתגר הפילוסופי שבפניו ניצב, קלט לבסוף את בשורת הכרובים עד תומה.

הוא הבין, שאין כל סתירה, הוא שם לב, שהכרובים משרתים בעמקם את רעיון המלחמה באליליות, הוא זכה לפשר חדש של מושג אלילות.

הוא למד לדעת, שהאלילות אינה רק יצירת פסלי זהב, נחושת ועץ והסגידה להם. גם לא ההשתחוויה לצבא השמים, להר נישא או לעץ כלשהו. הוא הבין, בעמדו מול דמות הכרובים, כי אלה אינם אלא ביטויים חיצוניים של האליליות. אליליות פירושה: כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק את הרעיון מן המוסר האלוקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בדבר ה' – בתורה.

כותב פילוסוף בן הדור שלפני מלחמת העולם השניה, הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג:

"השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד, תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד – הנה לפניך סקירה, בוודאי, קצרה ובלתי שלימה של פנתיאון האלים של בן זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלה?

ומעולם לא סגד "עובד אלילים" לאליליו ביתר הקרבה, ביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלים הנ"ל... ולכן קיימת המלחמה בלב האדם, בין עבודת האחד לעבודת הרבים עד היום. תוצאותיה של מלחמה זו לעולם אינן בטוחות".

מעניין, שפרשן מימי הביניים הכיר היטב את מציאות חיינו היום. דבריו בנושא מהות העבודה הזרה – הולמים את חברתנו בשלהי המאה העשרים:

"ויש בכלל זה, העבודה הזרה הגדולה המצויה היום בעולם מציאות חזקה והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוקים האדירים" (עקדת יצחק).

הנה – "אין חדש תחת השמש".

זהו המושג העמוק של עבודת אלילים:

"עשיית כל אמצעי – גם האמצעי הכשר וההגון – למטרה, הפיכתו לתכלית כל חיינו, כבר היא עבירה על חטא "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני..." גם ערכים בלתי חומריים לא "מעשה ידינו" אלא פרי רוחנו ומשאת נפשנו, ערכי אמת, ערכים יקרים לנו, אשר עליהם – טובים שבנו – מוסרים את נפשם. ערכים כמולדת, לאום, מדינה, אם הם חדלים להיות אמצעים, כלים בלבד לעבודת הבורא, לתכלית אשר כל דרישותיה אינן נמדדות לפי איזה קנה מידה שהוא, אלא דרישותיה המוחלטות, הרי אף הינם עבודה זרה" (עיונים בספר שמות – פרופ' נ. ליבוביץ).

אכן, העוקב אחר גלגולי ערכים בתולדות האנושות יבחין היטב, שניוונם החל שעה שהרחיקו ממרכזם את השיקול המוסרי האובייקטיבי. המושג "מדינה" נהפך לאליל כבר בהישמע המשפט "ההגון": צודק או לא צודק, זו מדינתי".

הדמוקרטיה נהפכת לערך העליון, שבשמו הותר כל רסן מעל הלשון והעט. רעיון "זכות הציבור לדעת" רומס ומשפיל אלפי אנשים, כאשר בשם זכות זו, פולשים עיתונאים נעדרי מצפון פלישה נואלת לחייהם הפרטיים. ואלו רק דוגמאות.

זאת לימדו הכרובים בצורה נחרצת:

אפילו איסור עשיית פסל וכל תמונה, אינו צו העומד בפני עצמו. ואם אינו קשור בטבורו אל המְצַוֶוה האחד, העליון, המוסרי, עלול גם הוא – במצב מסוים – להפך לאליל. אל מול פני הכרובים שהוצבו בקודש הקודשים הבין היהודי, כי במציאות חיינו קיים רק דבר ה', הציווי המוסרי הטהור, שכל רעיון וערך כפופים לו וממנו יונקים את השראתם. ברצונו אוסר הוא פסל ותמונה וברצונו מתיר הוא עשיית כרובי קודש מוחשיים. ומהם ילמד האדם על מקומם הנכון בסולם חייו של שאר הערכים המקובלים עליו.

מראה עיניו לא יטעה את העברי. אין סכנה שיעלה בדעתו שהכרובים הם, חלילה, תחליף לאלוקות או המחשתה. כי קודם כל הוא מבחין, ששניים הם הכרובים ולא אחד. כלומר, יחסיים הם ולא מוחלטים. בעוד אלוקי ישראל אחד הוא, ואין עוד מלבדו.

זאת ועוד: הכרובים היו "פרשי כנפים למעלה" (שם). בכך הביעו את אי עצמאותם, את שאיפתם לזכות להשראה מלמעלה, לשפע הרוחני ממרום. אלילות חלילה לא היתה נוצרת מן ההתבוננות במהותם.

הכרובים גם חידשו בלב המתבונן בהם את מושגי היסוד של היהדות.

שניים היו הכרובים. ללמדנו, שאין האדם יכול לחיות בחברה רק לעצמו. עליו לקבוע עמוק בלבו, שהוא חלק ממנה. לזכור, שתמיד הזולת משלים אותו. רק יחד יהיו מסוגלים בני העם לסכך על פני הכפורת וארון העדות, שבה התורה – חוקת העם. רק ה"יחד" ייצור את חברת העילית.

תהליך זה יתחולל, רק אם יזכור האדם ש"פניהם איש אל אחיו". כשהפרט יכיר בזכות כל אחד להביע את עצמו (למרות שהוא ניצב "בקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה"). זכותו להיות שונה ממך, הואיל ושניכם סוף סוף ניצבים על אותה כפורת, על אותה קרקע רעיונית.

והעיקר: "אל הכפורת יהיו פני הכרובים" (שם). הכרובים הללו, המתבוננים איש בפני אחיו, זוכרים שאת מקור ההשראה לחייהם הם שואבים מן המבט אל הכפורת, מתוך מה שטמון מתחת לכפורת בתוך הארון. הלא הם לוחות הברית. ורק מימוש הדברות החרותות על הלוחות בחיי היום יום, מעניק לאדם את החרות מן האלילים הרבים, שבהם הוא מוקף.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן