אנו שבים השבוע אל האלגוריה, אל הפירוש בדרך הסמל. במקרה שלנו זה גם מובנו העמוק של פשט הכתוב ומשמעותה של הפרשה. כי מדובר בפרשת סיפור המשכן על תבניתו המדויקת.

ב"פרשה ופשרה" עמדנו כבר על השאלה בה התחבטו ראשוני הפרשנים כמו גם האחרונים: מדוע משכן זה, שמשך קיומו בחייו ההיסטוריים של העם, היה קצר מאוד, זכה ל"כיסוי" ולסיקור כה נרחב: חמש פעמים מספרת לנו התורה בספר "שמות" את אותו סיפור. מקדישה לנושא ארבע פרשיות ("תרומה", "תצווה" "ויקהל", "פקודי"). היא תורמת למשכן למעלה מארבע מאות (400!) פסוקים, שרובם אינם מחדשים מאומה, ובמקרים רבים הינם חזרה מילולית מדויקת על הפסוקים, אשר הופיעו בפרשה קודמת.

זאת ועוד, הואיל והתורה נצחית היא, חייבות פרשיותיה להיות אקטואליות בכל דור. אם כן, מה מסוגל הסיפור המפורט של בניית המשכן לתרום לבן דורנו, שבונה גורדי שחקים, ממריא אל החלל החיצון ועוסק בהנדסה גנטית?

אכן, מצאנו בעיון קודם לפרשה, ששתי השאלות יוצרות יחד את התשובה לתמיהת הפרשנות: הואיל ובמהות המשכן חייבת להיות כלולה משמעות רלוונטית גם לבני הדורות המאוחרים (כולל דורנו), טמונה בוודאי משמעות זו בפירוט הנרחב והממצה של הפרשיות ובירידת הכתובים אל פרטיו של מבנה המשכן.

המשכן, גילו לנו הפרשנים, נוצר לפי הדגם של היקום. בו משתקפת הבריאה כולה (קיימת גם התאמה בין פסוקי מעשי בראשית, לבין פסוקי בניית המשכן). אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע כולל אותנו, בני אנוש – שרשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשית הפשוטים. כך, שכל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות, המשוטטות במרחבים האדירים של החלל, ועד לחרק, עד לגרגיר החול (ולאדם) – כפוף למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.

b>עולם הרוח אינו שונה. מערכת חוקי המוסר שלו פשוטה אף היא. היא מתגלמת, במקביל לחוקי הטבע, בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.

על כן, המשכן הוא השתקפות של תבל ומלואה, על רזיה העמוקים. גם באדם, הוסיפו לנו פרשנים אלה, משתקפת בבואת הבריאה. אלו שלושה שהם אחד. כך, בבוא האדם לנסות להבין את עצמו, לעמוד על רז ערכיותו – עליו לחדור אל תעלומת המשכן. עליו לחשוף, מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה, ושל כלי הקודש שהוצבו בו, את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם גם את עצמו.

כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הוא במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה שהינו מכסה, אשר הסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם הרבדים בנפשו של אדם. עמוקים הם עד אין חקר. בעבר, עמדנו על איזון הכוחות הרוחניים שבנפש האדם, הטמון בסוד המנורה, הפעם, נעמיק אל רובד פנימי יותר.

אך קודם כל פסוקי הפרשה:

"ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כה, לא-לב עיין שם בהמשך).

ועתה לדימוי האלגורי:

"ועשית מנורה" – היא האדם שהוא כמנורה. מוכן לקבל ולהאיר, בעזרת ה', על ידי תורה ומעשים טובים. ועל כן, היא י"ח טפחים (גובהה), כמידת אדם בינוני. יאמר שעם היותו חומר עכור, יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב, ושהיה טהור מכל סיג חלאה לכלוך עוון אשר חטא. והתנאי האחד להיעשות האדם מנורה טהורה, הוא לקבל ייסורין, להתיר ולמרק כל חלאה, וזה – "מקשה תיעשה המנורה"? על ידי הכאות כמקיש בקורנס – שהוא משל אל הייסורין – תיעשה המנורה. ובכלל הדבר, שתהיה כולה מעשה זהב אחד ולא כחתיכות הרבה, שלא יהיה כל אבר מחתיכה אחת, ויחברם, רק בלי פירוד מתחילתם, משל לאחדות כל אבריו, שלא יטמא אחד מהם וייפרד איכותו מיתר אבריו, "כי אם לכולם אחדות".

והנה שלושה דברים שצריך האדם להכניע תאוות יצרו בהם. הלא המה א. התשמיש (היצר המיני), ב. הדיבור – כי המרבה דברים מרבה חטא, ג. אכילה ושתיה. על האחד אמר "ירכה" הוא התשמיש – כי על כן נקראו בנים יוצא ירך אביהם – ואמר, שגם הוא יהיה מרוסן ונכנע, בל ירבה תאוותו. ועל הדיבור אמר "וקנה" – הוא הקנה שהדיבור יוצא ממנו. גם הוא יהיה זהב טהור, שלא ידבר רק דברים טהורים ומעטים, כזהב טהור. ויהיה נכנע מלהשיב כרמז "מקשה" – נעלב ואינו עולב. ועל השלישי אומר "וגביעיה" – שהוא גביעי יינה, "וכפתוריה" הוא מאכל ומלבוש... וגם "פרחיה". הם יתר ההוצאות שיפריח ויתפשט בהם – כולם "ממנה יהיו" – שלא ייהנה מן הזולת, רק יסתפק בשלו. כי בעושה כן, לא ירום לבבו להתגאות" (אלשיך).

העברי התבונן במנורת הזהב, וזו לימדה אותו את משמעות החיים הבריאים והנאצלים. היא בישרה לו, שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למטרה גדולה ועליונה. מטרה לא אנוכית, שתעניק לנפש אחדות, ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, הנובע מן הכוחות והיצרים המשתוללים בה.

אכן, אמת גדולה. הנה דוגמא. כל בעיותיה הרוחניות של חברתנו נובעות בגלל היעלמותה של אמת זו. דור בוני המדינה, למשל, מתרפק בגעגועים ובכאב על החזון שפיעם בלבו, ואשר נמוג כליל בשנת הארבעים לחייה.

היה זה חזון שהפך את חייו לאיכותיים ושלמים יותר, אם כי זה חזון חלקי החייב להיעלם במשך הזמן. דור זה אינו מבין את הנוער ("מה קרה לו?"), הוא שוכח שהיתה לו מטרה - הקמת המדינה. היא מלאה את לבו. לה שִעבד את כל כוחות הגוף והנפש, ואותה נשא בדומיה, בסיפוק, אף בשמחה, בסבל ובמאמץ. היה בשביל מה. הנה הוא שותף למעשה היסטורי כביר.

מבחינה חומרית לא היה בידי דור זה אפילו החצי מן המצוי בידי הצעיר בימינו, ועם זאת, היה מאושר. בעוד צעירינו כיום "מחפשים את עצמם" בתסכול גובר, שוקעים בניהיליזם ובנהנתנות, המותירים אחריהם שובל של עצב. וכל רוח מצויה, מפזרת אותם מארצנו אל כל מדינות העולם.

מדוע? כי אין בלבו חזון, או מטרה רוחנית למענה כדאי לחיות ולהקריב. כך שהחיים נטולי משמעות, והוא נסחף כמעט בעל כורחו במערבולת היצרים כולם.

העברי ידע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש ההיזכרות. הוא בא בשעריו, כדי לחדש ולהיזכר באמיתות לאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשווקי החיים, וכדי להציב שוב את המטרה של עבודת ה' (שהיא עילויו של אדם) בראש מעייניו. למען תאיר מנורת חייו, ותעניק לו מאורה המחיה.