רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

על מכונית חונה... על חמור כורע...

משפטים (שמות כא-כד )

מאת הרב משה גרילק

הויכוח הקולני פרץ לפנות ערב, כאשר סגרו את המשרדים בעיר, והכל נהרו הביתה אל הפרברים. מר פלוני מיהר אל מכוניתו, אשר חנתה על מגרש ריק, אותו גילה למזלו הגדול בשעות המאבק על החנייה בבוקר. להפתעתו הרבה חיכה לו ליד המכונית בעל המגרש הזועם:

- סלח לי אדוני, הקביל את פניו, מי הרשה לך להחנות את מכוניתך על מגרש זה?

- תראה, לא ראיתי גדר ולא שער, המגרש הוא פתוח. תבין, בעיית החנייה חריפה. קשה למצוא מקום בעיר סתומה זו – סליחה!

- מה סליחה, אתה תשלם, דמי חנייה מלאים. השתמשת ברכושי שלא ברשות.

- אני לא מבין, האם המגרש מיועד לחנייה בשכר? אתה לא הפסדת אף לא אגורה שחוקה אחת, אם אתה לא מסכים, לא אחנה יותר, אבל לשלם?! עשית טובה יום אחד, אז מה?

- מה אז מה?! נכון, לא הפסדתי עקב החנייה שלך, אבל מה זה שייך לעניין, המגרש הוא שלי, פשוט שלי, השתמשת בו ללא רשות. אם לא תשלם אתבע אותך לדין.

- אבל לא הפסדת שום דבר, אז מה פתאום...

- אתה תשלם וזהו!

-אבל...

***

זו הסיטואציה. הוספנו לה קצת צבע דרמטי, כדי לחדד את הבעיה שהיא מעוררת, כי לשלם או לא לשלם – זאת השאלה. ממש כשאלתו המפורסמת של הַמְלֶט, אף גורלית כמוה. כי בפתרונה תלויה במידה רבה משמעות הצדק והמשפט, אשר להם השפעה על אורחות החיים. ואמנם, לאור עקרונות הצדק הטבעי, ההגינות והיושר, חייב בעל המכונית לשקול לידי בעל המגרש את דמי ההשתמשות שלא ברשות, ברכושו. כה פסק הלורד מנספילד, אבי התורה מעין חוזית במשפט האנגלי, והכל מסכימים אתו, פחות או יותר.

הכל – מלבד ההלכה. זו במשתמע מן התלמוד ונושאי כליו, פוטרת את בעל המכונית מתשלום, במקרה מיוחד זה, התחום בסייגים רבים (כמו, למשל, הפטור מתשלום הוא רק, כאשר ברור למעלה מכל ספק, שבעל המגרש לא הפסיד כלל וכלל בגלל החנייה: שבעל המכונית לא גילה מעולם רצון לשלם, ועוד סייגים חשובים). פטור זה נובע מן הכלל התלמודי: "זה נהנה וזה לא חסר – פטור".

פסק הלכה זה נוגד, לכאורה, את הצדק הטבעי והיושר, המכירים בזכות כל פרט לקניין ולאדנות מלאה על רכושו, לעשות בו ככל העולה על רוחו.

***

אכן, אין זו הפגיעה היחידה בזכות בעל מגרש זה. ינסה נא למכור אותו כראות עיניו, ואז שוב יגלה כי ההלכה מצירה משום מה, את צעדיו.

ינסה נא, להוציאו למכירה בשוק החופשי. לעורר התחרות בין קונים פוטנציאליים, בתקווה להשיג מחיר טוב, אולי אף מעבר לערכו הריאלי.

אם אומנם ינסה, הוא עלול עוד לגלות, כי שמחתו מן הרווח הצפוי, היתה שמחה מוקדמת. וזאת, כאשר בין הקופצים על עסקה זו, נמצא גם קונה אשר לו חלקת שדה הגובלת במגרש המוצע.

במקרה זה, כופה עליו ההלכה, למכור את המגרש דווקא לשכן, הרוצה ליצור עתה "רצף טריטוריאלי". לא חשוב שהמחיר שהוא מציע נמוך יותר, כל עוד הוא בגבולות הסביר והמקובל.

דין זה ב"שולחן ערוך" נקרא "דינא דבר מצרא", כלומר, דינו של אדם ששדהו גובל (נמצא על מיצר) בשדה אחר.

וההתערבות בשיקוליו הכלכליים והפגיעה בזכויותיו על רכושו לא מסתפקים בכפייה זו, אלא "ואפילו אם אומר המוכר: במקום שאמכור למצרן, לא אמכור כלל, אפילו הכי קנה המצרן בעל כרחו של המוכר" (חושן משפט סימן קעט).

איך אפשר לעכל הלכות אלו?

כדי להגיע להסבר הטמון בשתי הלכות מעיקות אלו, הרשו נא להזכיר עוד דוגמא מתחום ההלכה, בה כבר נאחז בקצה החוט לגישתה השונה של זו, לבעיות הצדק, המשפט היושר.

אנו מתכוננים להלכה הנלמדת מן הפסוק הבא שבפרשת שבוע זה:

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו...עזוב תעזוב עמו..." (שמות כג).

מקבילה לפסוק זה אנו מוצאים גם בספר דברים (פרק כ"ב):

"לא תראה את חמור אחיך, או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו".

בתלמוד נלמדים מפסוקים אלו הלכות רבות. הלכות, היוצרות מסכת שלימה ומקיפה של תורת העזרה לזולת, כאשר הוא נקלע לקשיים.

אנו נעמוד, לצורך דיוננו, על שני פרטים. מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל, כי מדובר בהם בשתי חובות, חובת פריקה הבהמה הרובצת על הקרקע באפס כוח, ועל חובת העזרה בטעינה על גב החמור, העומד שוב על רגליו ומוכן לצאת לדרך.

והיה, אם נזדמנו שתי המצוות יחד, בבת אחת, כגון שני חמורים אחד רובץ תחת משאו, והשני מחכה להטענה, חובת הפריקה קודמת לחובת העזרה לבעל הבהמה לטעון. וזאת, משום שעל ידי פריקת משא בהמה שכשלה, אני מקיים עוד מצווה, מצוות מניעת צער מן הבהמה, וצער בעלי חיים הלא הוא איסור תורה.

***

ועתה, שימו לב.

הלכה אחרונה זו עלולה להשתנות. יכול להיווצר מצב, בו יהיה האדם חייב לנהוג להיפך. כלומר, קודם לעזור בטעינה, ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור, המצפה שיעזרו לו בטעינה.

אז, פוסקת ההלכה, עליו לעזוב את החמור הכושל ולמהר לעזוב לשונאו להטעין את המשא. למה? שואל התלמיד. מדוע במקרה של שנאה דורשת ההלכה לעזור דווקא לשונא?

והיא משיבה:

"לכוף את יצרו עדיף" (בבא מציעא דף לב, א).

אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולפנינו נדרשת התיאוריה ההלכתית על מושגים כמו: צדק, משפט, יושר וכל השאר. זו תיאוריה, השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על המושגים המנויים לעיל. הבה נעמיד אותם, אפוא, זה מול זה.

הצדק המשפטי, הטבעי, מגמתו להגן על אדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה, מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו; דאג שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו – לשמור על גבולות הצדק והיושר לבל יפרצו. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.

אולם בהלכות העזרה לחמורים נופלים אנו מבחינים במוטיב נוסף, היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.

כי בעוד שלאור ההשקפה המקובלת בדבר הצדק הטבעי, אני חייב תמיד לעזור קודם לפרוק את משא הבהמה הכושלת (כדי למנוע גם את צערה מלבד הושטת העזרה לבעל הבהמה). בעוד חובה זו הינה תמידית ולא תלויה כלל ברגשי לבי, בשנאותיי ובאהבותיי – הרי מגמישה אותה ההלכה, דווקא בהתאם לנטיות לבי. היא מעמידה בראש סולם עדיפויותיה את הצורך לכוף את יצר השנאה. כי הצדק ההלכתי, הוא לא רק משפטי כי אם מוסרי. יעדו העליון: לחנך אדם חדש, לעצבו, להביא לתיקון הרמה האנושית של הפרט ובאמצעותו – את החברה.

ועל כן, לגבור על קורטוב של שנאה בלב כה חשוב בעיניה, וההלכות נקבעות בהתאם.

***

בניסוח המטרות של שתי דרכי משפט אלה, נעוץ ההבדל הגורם לפסיקה השונה. אם מטרתו הסופית של המשפט הינה רק הגנה על זכויות האזרח, צודקים ההולכים לאור דבריו של הלורד מנספילד, ומחייבים את בעל המכונית לשלם את דמי החנייה לבעל המגרש. הצדק הטבעי חגג את נצחונו.

אולם, הצדק המוסרי של ההלכה כופה על בעל המגרש לוותר על תביעתו הצודקת. גם בשעת הוויכוח הלוהט בדבר זכות החנייה, ראינו, כי בעל המגרש לא הפסיד פרוטה, גם לא אסר בפומבי עד אותו רגע את החנייה במגרשו (ואמנם, לאחר שהביע דעתו האוסרת, אסור לחנות בשטחו, כי רכושו הוא). ואם כן, כל הדרישה לתשלום דמי חנייה, הינה דרישה הבאה להפגין בעלות. במקרה המיוחד הזה לא הרווח הכספי הוא הדוחף אותו לתבוע תשלום, כי אם ההרגשה של: "מה זאת אומרת, שהוא מעמיד את המכונית על המגרש בלי רשותו?!" על כגון דא אומרת ההלכה שחינוכו של אדם הוא אבן הראשה בשיטתה: "וותר". "זה נהנה לא חסר – פטור". ובמקרה זה "כופין על מדת סדום".

כך הוא הדין גם בחובת מכירת הקרקע, דווקא לשכן המעוניין. מפרשי הלכה זו קושרים אותם ברורות אל הפסוק "ועשית הישר והטוב" (דברים) שהוא פסוק המלמד את החובה לעשות אף לפנים משורת הדין וגם מעבר לה.

הקונים המרובים ימצאו מגרשים אחרים ברחבי העיר לצרכיהם אולם, השכן לא ימצא בשום מקום חלקת שדה, אשר תשלים ותגדיל את זו שיש לו כאן. רק קרקע זו טובה עבורו. חובה על המוכר להתחשב בנקודה זו, למרות שהיא מגבילה את בעלותו במקצת. לפנים משורת הדין, היה לדין.

***

זה סודה של ההלכה היהודית. כאן טמון עיקר כוחה. לא די לדעתה בהסדרת היחסים בין אדם לחברו, כדי להביא לתיקון היחיד והחברה, העם והמדינה, על המשפט לחנך, לשנות גם את השקפת עולמו של האזרח, להפכו לטוב יותר, ולו יהא זה לפעמים תוך וויתור על תביעות טבעיות וצודקות.

כמוכח בדוגמאות המועטות שהוזכרו ברשימה זו.

(הרחבה בנושא ימצא הקורא בחוברת 'עשיית עושר ולא במשפט" הוצאת משרד המשפטים עורך: ד"ר נ. רקובר).

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן