הם היו רעבים, בני ישראל, ואי אפשר לבוא אליהם בטענות בשל כך. אבל, הם עצמם, משום מה, באו בתלונות.

חודש עבר, בדיוק חודש מן היום בו נגאלו מארץ מצרים, אשר כרעה תחת המכות הנוראות שהנחית עליה האלוקים. חודש פחות שבוע עבר מאז שחשו את עצמת ידו הגדולה של האלוקים, שקרע לפניהם את ים סוף בעוד המצרים, הרודפים אחריהם, טובעים בתוכו. ואם כן, ידעו מה עצום כוחו של האלוקים, גואלם. הם ידעו זאת לא כידיעה פילוסופית אבסטרקטית, שאינה ניתנת להוכחה ממש. הם ידעו עובדה זו בידיעה מוחשית אותה חשו על בשרם. ואם כן, איך ייתכן, שאחרי פרק זמן כה קצר, שעה שקרקור הרעב הראשון מציק להם, צומחת בלבם התלונה, המשופעת בטרוניות המתאימות לפועלים שובתים בישראל שמפעלם נסגר:

"וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרון ויאמרו: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות טז, ב-ג).

איזה מילים!! – "המקטר" הישראלי המצוי יש לו, לכאורה, ורק לכאורה, על מי לסמוך. בנושא זה הוא ממש שומר מסורת, אולם על התנהגות זו של העם מרחפת שאלה קשה ביותר: וכי שכח את כל מה שחווה רק לפני חודש? האם כה קצר הוא הזיכרון? אם קשה להם לבני ישראל, מדוע לא פנו בתפילה לאותו אלוקים, שהצילם עד כה? למה פנו ישירות למסקנות חד משמעיות של שחור ולבן (במצרים טבלנו בכל טוב, ועתה מזומן לנו רק המוות) חוץ מזה, מדוע באמת לא דאג להם האלוקים – המוציא אותם אל המדבר – למזון, בטרם יחלו התלונות, הטרוניות, והמחשבות הפסימיות? מדוע לא להיטיב עם העם לפני שהוא מתלונן, כדי שלא יתלונן?

אכן, באותן השעות של הרעב, בו נתקפו לראשונה מאז צאתם ממצרים, למדו והכירו בני ישראל שגאולתם טרם הושלמה. עצם הפחד מפני העתיד – והדאגה מחוסר הביטחון הכלכלי, והחשש שלא יהיה בידם לפרנס את משפחותיהם – מצביעים על שעבוד רוחם לתנאים ולנסיבות של החיים. לפתע נוכחו לדעת שסכנת הרעב כובשת את לבם כליל, ומדחיקה את כל הזיכרונות הגדולים של העבר הלא רחוק. כלומר הם יצאו רק לחופש מעולו של נוגש אכזר, אך לכלל גאולה ודרור אמיתי לא הגיעו. זאת רצה האלוקים ללמדם בתחילת דרכם כעם היסטורי. על כן, לא העניק להם לחם חסד מן השמים, סתם כך, כדי להנעים עליהם את השהות במדבר. רק אחרי שחשו בתחושות של רעב, רעב שהצמיח תלונות והביא אותם להכרה בעובדת גלות נפשם בתוככי מציאות החיים (כשהדאגה מיום המחר משתקת את כוחותיהם הרוחניים וחתירתם לערכים נעלים) – השפיע עליהם האלוקים ממרום את לחם הגאולה. הוא מזון המן, אשר יסייע בידם לבנות אישיות בת חורין כראוי. הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים:

"ויאמר ה' אל משה: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שם, ד"ה).

בפסוקים אלו הונח הבסיס והאיתן לכלכלת המדבר. זו כלכלה שהינה אנטי-תיזה לתורות הכלכליות המוכרות לנו, הקומוניסטית והקפיטליסטית, כלכלה מדברית זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה וערכיה באופיו של העם, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. כך קיים סיכוי שעקרונות אלה ישלטו גם בתקופה שתבוא לאחריה, כאשר בני ישראל יכנסו לארץ ויעמדו ברשות עצמם – בתחום החיים המעשיים, היצירתיים. מהו הבסיס לצורך בעקרונות אלו? הבה ונראה:

"סכנת הרעב האמיתי או המדומה מערערת כל עקרון ומבטלת כל החלטה טובה. וכל עוד לא נגאל האדם – לא מן הדאגה למחייתו – אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורה ה'... כל עוד נרתם האדם לעול פרנסתו לבדו – הוא לבדו בכוחותיו המוגבלים – אין קץ לאותה דאגה. עלולה דאגה זו להפוך את עולמו למדבר – לא רק בלכתו במדבר – אלא גם בתוך תוכו של עולם מיושב, רב נכסים אך גם רב מתחרים. עלול האדם לחשוב, כי דאגתו צריכה להקיף, לא רק את יום המחר, כי אם גם את העתיד כולו גם את עתיד הבנים, הנכדים והנינים. מחשבה זו ממריצה אותו להוסיף כיבושים על כיבושיו, ללא מנוח וללא התחשבות, עד כי לא יוותר מקום בלבו לכל תכלית ומטרה אחרת" (רש"ר הירש על הפרשה).

בציטוט תמציתי זה כלולה בעצם כל מלחמתו של האדם, מאז שנגזר עליו ש"בזיעת אפיך תאכל לחם". דאגה כבירה זו ללחם בנתה – משחר ההיסטוריה – את תפישת עולמו. היא השחיתה את מידותיו, קבעה את סולם עדיפויותיו, בו הפרנסה והרווחה הכלכלית הן היעד העליון (כך התבטא באמצעי התקשורת צעיר ישראלי: מציונות אי אפשר לחיות... וירד לקליפורניה). היא דחפה אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר המזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה, יהא זה השכן; המפעל המתחרה, המפלגה השניה או העם האחר הפוגע ב"מרחב המחיה" שלו. חברה המושתתת על ההישגיות חומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להשגת המזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי. הנה, האידיאל היפה של השוויון והסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתורה המרכסיסטית – הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

אלו הם תולדות שעבודו של האדם למערכות כלכליות שיצר לעצמו במשך הדורות.

כלכלת המן במדבר, באה לגאול את בני ישראל מנטיה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי המצוי מפני המחר העלום. גם הם, אפוא, מועמדים לגלישה מסוכנת במדרון "ההתפתחות" האנושית, שצוינה לעיל, על כן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית, כתרגילי כושר יום-יומיים, שמטרתם לחזק את שרירי הלב ולמנוע התנוונות רוחנית זו.

כיצד היא פעלה:

הבסיס הראשון הוא: "ההכרה המעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה, הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו, האדם רשאי וחייב לעשות מה שה' מטיל עליו ואילו ההצלחה מסורה בידי ה'..." (שם ברש"ר הירש).

ועל כן: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי" (שם).

"ההליכה בתורתי מותנית בכך, שאמצא אנשים המסתפקים בפרנסתם ובפרנסת נשיהם ובניהם דבר יום ביומו. העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב – ומשליכים על ה' את דאגת המחר. מי שברא את היום ואת פרנסתו, יברא גם את יום המחר ואת פרנסתו. רק הבוטח בה' ללא תנאי, מובטח שלא יעבור על תורתו, מחמת דאגות פרנסה אמיתיות או מדומות. מי שלא למד להשליך את פרנסת המחר על ה', סופו לסור מה' ומתורתו על ידי הדאגה לשנים רבות. ומכאן, מאמרו הגדול של רבי אליעזר המודעי: "מי שברא יום, ברא פרנסתו... כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה אוכל למחר – הרי זה מחוסר אמונה" (שם ברש"ר הירש).

במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, תרגלו בני ישראל, לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו כל בוקר. ומי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו לאכול באותו יום. ללמד את האדם מישראל את החובה לשקוד על פרנסתו, וחלילה שבטחונו בה' לא יביאהו לפרזיטיות ולרדיפת בצע. כל מי שהרבה ללקט מן נוכח לדעת, כשהגיע לביתו, שהעלה חרס בידו:

"וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו... ויאמר משה: איש אל יותר ממנו עד בוקר ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירום תולעים ויבאש..." (שם פס'
יח-כ).

"ניסיונו של העם בלוקטו את המן ששת ימים העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית, והנחיל לו בקשר לכך לקח בעל חשיבות מרובה – לדורי דורות. מגונות הן מידות העצלות, רדיפת הבצע, הקמצנות וקטנות האמונה המנוונת. משובחות הן מידות החריצות, ההסתפקות במועט, תכונות האדם השמח בחלקו והנהנה ממנו, בוטח בה' ומשליך עליו את יהבו" (שם ברש"ר הירש).

רשימה זו הינה נגיעה רופפת בלבד, בנושא בסיסי זה החשוב לחיינו העכשוויים, כפי שהיה חשוב לבני דור המדבר. מפאת קוצר המצע לא מוצה כלל. הרב ד"ר רפאל אייזנברג הקדיש לנושא זה את ספרו EAST AND WEST CONFLICT: ITS PSYCHOLOGICAL ORIGIN AND RESOLUTION. הספר הפך למסמך רשמי של האו"ם. ורשימתנו, בחלקה, בנויה על התיזה של המחבר.