משה ניסה, לא אחת, להתחמק משליחות הגאולה. עוד בעת מראה הסנה, הוא הביע ספיקות בדבר יכולתו האישית לגאול את העם: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי..." (שמות ד, ב).

אולם האלוקים שכנעו באותות, כי הגיעה עת הגאולה. והוא – משה – נבחר להיות הגואל.

הספיקות הללו לא סרו מלבו כליל, גם כאשר כבר התייצב לראשונה בפני פרעה בדרישה: "שלח את עמי" (שם ה, א). כאשר דרישה זו לא הביאה את הגאולה, כי אם עוד החמירה את תנאי הגלות (שם ד, יט), נפגש משה לראשונה באופוזיציה שהתנגדה לדרישותיו מפרעה. שוטרי בני ישראל ערכו אז את ההפגנה העברית הראשונה בהיסטוריה, נגד ההנהגה החדשה לעם.

הם פגשו במשה ואהרון ליד הארמון "בצאתם מאת פרעה" והשמיעו את טענותיהם: "ויאמרו אליהם: ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ועבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" (שם כא).

מילים כואבות אלו החזירו את משה אל עמדת המוצא שלו: אי האמונה ביכולתו לגאול את העם, שאינו רוצה להיגאל. הוא פנה בדברים הבאים אל האלוקים: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם ה, כב-כג).

מילים כדורבנות! מילים שהביאו לתגובה האלוקית החד-משמעית בתחילה פרשתנו, המבקרות את צורת פנייתו של משה, ועם זאת מצהירות בבירור, כי זו שעתה של הגאולה: "... אמור לבני ישראל: אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה..." וגו' (שם ו', ר"ז).

אולם גם בבשורה חגיגית ונחרצת זו, לא היה כדי להסיר את כל הספיקות מלבו. המציאות האכזרית היתה, שבני ישראל לא התרשמו במיוחד מן הבשורה שבפיו. העבדים המדוכאים המושפלים "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שם,ט).

מה פלא, אפוא, שלאחר התנסות מרה שכזאת עם העם, עדיין לא האמין משה שיצליח בשליחותו לפני פרעה? "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שם, יב).

ברגע זה בא המפנה האלוקי. ההיגיון שבגישתו של משה הוא שחייב את השינוי. לא עוד ניסיונות לשכנע את משה לעשות את המוטל עליו, כי אם: בפקודה. כך היא משמעות הפסוק, שבא אחרי הספק האחרון הזה שהעלה משה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים" (שם יג).

"עתה הושם קץ כל ההיסוסים. עד כה ניתנה השליחות באמצעות הדיבור הרך, המכוון לרכוש את לב המאזין ולקרבו אל התוכן. תחילה היה על משה עצמו להיווכח בהכשרתו למשימה זו, אך מעתה – בצורה החלטית ובלשון פקודה: ויצוום! אל לכם עוד להרהר, האם מוכשרים אתם או לאו, רק צייתו, מכאן תחילתו של עצם סיפור הגאולה (רש"ר הירש על הפסוק).

וכאן קורה בפרשה דבר מעניין. במקום להתחיל ולתאר את מסכת עשר המכות שירדה על מצרים, עוסקת היא, בלא שום סיבה הנראית לעין... במשפחולוגיה. הלומד את הפרשה, מצפה ברגע זה לתחילת המסע אל הגאולה, ואילו הפרשה מספרת לו מהו המקור המשפחתי, ממנו באו משה ואהרון. ולא סתם, היא מאריכה בתיאור "ראשי בית אבותם" (שם ו, יד), קוראת בשמות כל בני ראובן, שהקימו משפחות במצרים, וכן את בני שמעון ולוי (שם פסוקים יד-כ).

לאחר מכן מספר הפסוק, מי היה אביו של משה, ומי היתה אמו (עמרם ויוכבד – שם, כ). אין הפסוק שוכח לציין, שיוכבד זו היתה דודתו של עמרם בעלה – אחות אביו. בהמשך תיאור הקשרים המשפחתיים מספרים לנו הפסוקים, גם מי היתה אשתו של אהרון וכן את שמות בניו ושאר קרוביו. ולבסוף באה "התגלית" הגדולה של הפרשה, שעד עתה כאילו לא ידענו עליה, כנראה: "הוא אהרון ומשה, אשר אמר ה' להם: הוציאו את בני ישראל... הם המדברים אל פרעה מלך מצרים..." וגו' (שם כו-כז).

שני הדברים הללו מפליאים את הלומד והמעיין. מדוע עוסקת הפרשה דווקא ברגע זה בפירוט יתר של "המשפחה הלוחמת"? האם זהו "תצלום משפחתי" עם מנהיגי העם החדשים, היוצאים עתה למילוי משימת הגאולה שהוטלה עליה?

זאת ועוד, מה צורך רואה הפרשה להדגיש את אופי פעולתם הציבורית של משה ואהרון? וכי הדברים הללו לא ידועים לנו, העוקבים אחר מעשיהם מתחילת ספר שמות ועד עתה? מה חידוש חידשה לנו התורה בדבריה: "הוא אהרון ומשה, אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל... הם המדברים אל פרעה מלך מצרים...".

הדברים הבאים יובילו אותנו אל הבנת העניין:

"הבה ונתבונן בסדר הדורות שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחוסם של משה ואהרן, אלא סוקר הוא בקצרה את שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן עוסק הוא בשבטם, מלבד השתלשלות ייחוסם הישיר. גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם. וכך מואר שבטם בקשרו אל שבטים שקדמו לו: ומשפחתם וביתם בקשריהם למשפחות ובני קרובים מדור קודם ומבני דורם. עוד יוגד לנו הגיל הגבוה, אליו הגיעו האב והסב, ולא עבר, אפוא, זמן רב ממותם ועד קומם של משה ואהרון. ועל רקע חוג רחב זה של קרובים וידידים, יצביע הכתוב על שניהם ויאמר: הוא משה ואהרון – ביום דבר ה' אליהם! ואם נוסיף ונתבונן במקום, בו ניתנת לנו הוכחה זו על ייחוסם וקשרי משפחתם, נגיע אולי לידי הבנת חשיבותו ומטרתו של כל הפירוט הזה.

"עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו לאחר מכן, לא היתה נחוצה משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות, אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם, ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעת חשיבות יתרה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקרבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם" (רש"ר הירש על הפרשה).

פרשה משפחתית זו נכללה, אפוא, בתורה כמנגנון הגנה נגד כוונות האלהתו של משה. במזרח הקדום של אז, היה אדם – בסדר גודל של משה – נהפך בנקל לאליל. הלא אויבו הישיר, פרעה, כיכב בתפקיד זה במלוא הרצינות:

"פרעה לא היה בן תמותה, אלא אלהים. זה היה עיקרו של רעיון המלכות במצרים. כלומר, שפרעה הוא הוויה אלוהית, אלהות שהתלבשה בגוף. לא נכון לדבר על האלהה, אלא עבודת אלוהים... המלך במסופוטאמיה היה אדם גדול, שחונן בכוחות על-טבעיים, אך נשאר אחד העם... נביאי ישראל דחו את שתי הגישות כאחת... הם ייחסו את כל הערכים העליונים והמקודשים לאלוקים" (פרופ' הנרי פראנקפורט G`D AND KINGSHIP).

על רקע זה מובן חששה של התורה, שעתיד עגום שכזה עלול להיות גם עתידו של משה. סוף-סוף המהפכה העברית, שהחלה עם מסע השחרור ממצרים, מטרתה היתה גם שבירת המוסכמות האליליות ששלטו בצורה אבסולוטית בנפשם ובתודעתם של בני הדורות ההם. מוסכמות שהובילו אותם אל כל חיי הרשע, הזימה והאכזריות, ואל הכיליון העצמי של תרבויותיהן.

אולם תכונת האלהת האדם הינה, כנראה, תכונה עמוקה בנפש האדם. גם דורות רבים אחרי גאולת מצרים קרה הדבר, ויהודי עלום מן הגליל הפך לאליל:

"הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני אדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה, הפך האיש בעיני הגויים "לבן אלוהים", ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלוקים. כבר הוריד תורה משמים – ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם, על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל האנשים, ביניהם נולד וחונך.

'הוא אהרון ומשה': 'הם המדברים אל פרעה'; 'הוא משה ואהרון'. בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשייתה של מלאכת הגאולה" (שם רש"ר הירש).

"התצלום המשפחתי" שצולם בתחילה הגאולה, נועד, אפוא, למען נשמור על הפרופורציות, ולא ניסחף. כדי שלעולם לא נבוא – המתפעלים מעצמתו הרוחנית והמעשית של משה ומקדושתו הנשגבה – לאבד את חוש האבחנה בין האלוקי לאנושי, עלינו לזכור ולדעת את הגבולות ביניהם.