השבת, מחזירה אותנו הפרשה אל הימים האפלים, במצרים של פרעה, אל "עולמם החשוך של מחנות הריכוז" – כהגדרתו של פרופ' אנדרה נהר. השבת שוב "נבלה" במחיצתם של אחינו בני ישראל, עוד בטרם היו לעם מגובש. נחווה יחד עמם את מסכת ייסוריהם הנוראים, ונחוש בהשפלתם תחת עול הנוגש המצרי.

השבת, נלמד גם משהו על שיטותיו המודרניות של פרעה לשינוי דעת הקהל, משל התחנך בבתי האולפנא של אשפי התעמולה השקרית בדורנו.

פרעה המשעבד שנא את עם ישראל. אולם, העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. פרעה הבחין היטב ב"שאלת היהודים" הנצחית, בפניה הוא ניצב. הוא חשש מן העם השוכן בתוך עמו – כיחידה אתנית בפני עצמה. התוצאות הפוליטיות הנובעות ממצב זה בעתיד, הדירו שינה מעיניו:

"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה... ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" (שמות א,ט) – אמר פרעה לעמו.

פרעה, למרות היותו דיקטאטור בנוסח ימי קדם, חושש מן הפעולה הישירה נגד אויביו. פרעה השליט, הכל יכול, אשר איש לא ירים קול מחאה, אם יוציא להורג את מתנגדיו, מחפש עצות של "הבה נתחכמה לו" נגד עם ישראל.

מדוע? ממה פחד?

"לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב. כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם, אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון. גם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס שכזה, אבל אמר שיעשה דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו להם" (רמב"ן על הפרשה).

גם במצרים של אז, גם בשלטון אבסולוטי, קיימת דעת קהל. גם הדיקטאטור הקשוח והאכזרי ביותר מתחשב בה. אולם, הואיל ובידו כל מושכות השלטון. מנווט הוא את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, לאט ומבלי שיחוש הקהל, שדעתו אכן השתנתה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור גם לקרבן להרגיש שמעמדו ואולי אף חייו בסכנה. הוא עלול עוד להרים קול צעקה מוקדם מדי.

הנאצים ידעו את הסוד – בבואם לפתור את שאלת היהודים שלהם.

כך החל גם פרעה:

וישימו עליו שרי מיסים" (שם, יא).

לא נראה נורא: במדינות מסוימות מקובל עד היום להטיל מס על נתינים זרים. צעד זה, המפלה קבוצות מיעוט באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב, סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.

המס המצרי היה מס עקיף – בעבודה ולא בכסף. הנתינים הזרים חויבו להפריש אנשים וזמן, כדי לבנות ערי מסכנות לפרעה. אולי רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה. אבל בוודאי לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.

התחכום בפקודת מס העבודה היה רב. כי ברגע שהתארגנו "בריגדות העבודה של העברים", החל תהליך ההפרדה והשחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות. עצם יציאת הפועלים כל יום לעבודת המלך שינתה את ההסתכלות עליהם. המצב הפך לחלק מנורמת החיים במצרים. בלא להכריז על כך מראש, נוצר מעמד של עבדים. ומה שחשוב עוד יותר: מעמד של מפקחים על העובדים – "קאפו" בז'רגון המאה העשרים.

אולם מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדתו. ועל כן מוסיף הפסוק ואומר שהמס היה:

"למען ענותו בסבלותם" (שם).

העם ידע רק על פקודת העבודה, והסכים לה. הנוגשים עינו את העובדים והעבידום בפרך. להתלונן במקרה כזה קשה ביותר, כי קשה להוכיח בבית המשפט שתביעות העבודה חרגו מהנורמות, והיו לעבדות והשפלה. תמיד טענו השלטונות כלפי העובדים: "נרפים אתם, נרפים" (בהמשך הפרשה).

לא ארך זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם יג).

"ויעבידו מצרים" – כל מצרים. שימו לב למהפך שחל מרגע ה"הבה נתחכמה לו" ועד לרגע זה. האנטישמיות כבר הקיפה את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:

"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א, כב).

לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות, השליט יכול לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש להשמיד את העם היהודי. זהו כוחה של שיטת ה"סלאמי", בניווט דעת הקהל לעבר המטרות ה"רצויות".

אולם, אל תוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים.

זהו הסיפור:

"ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שם א, טו-יז).

הפרשנים הגדולים חלוקים בדעותיהם, אם מדובר בנשים עבריות או מצריות. כל פרשן ונימוקיו עמו.

בין כה וכה מבליטה הפרשה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית של אכזריות ושל רשעות, ששררה ברחוב המצרי. שתי נשים, שאיש לא היה מגלה לעולם אשמתן, לו היו רוצחות את הנולדים, איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אם "הילד מת בשעת הלידה", אך הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך. הן סירבו לפקודה, תוך הסתכנות אישית. ולא רק שלא המיתו את הילדים, אלא – "ותחיינה את הילדים":

"לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספקות להם מים ומזון" (מסכת סוטה דף יא).

לא היתה זו, אפוא, רק התנגדות סבילה לפקודה לא מוסרית, כי אם התנגדות פעילה. הן הציבו אתגר בפני המלך הרשע ובפני עמו, הנוטל אף הוא חלק במערכת הדיכוי וההשמדה של העם היהודי.

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת. התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות יבואו, שאין להיכנע לעריצות בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, את האמת מול השקר.

התירוץ שהיה חביב על הנאצים, עת הועמדו למשפט: "רק מילאנו פקודות", או האליבי של הבינוניות האנושית הטוענת: "וכי מה יכולתי לעשות, הייתי אחד נגד כולם" – לא מתקבלים על דעתו של המקרא.

זהו המסר של סיפור המיילדות, הוא שימש כלפיד המאיר את הדרך של כל הנשמות הגדולות בכל הדורות, נשמות אשר – למרות בדידותן הנוראה בתוך המון נבער ומטורף חושים – לא סטו מן הדבקות במוסר ופעלו בהתאם למצפון. פעלו כך, למרות אי הנוחות, על אף לעג הסביבה, תוך הסתכנות אישית, שלא פעם הביאה עליהם את קיצם.

מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב הנפלא הזה, את היכולת הנפשית להתמודד עם הסביבה כולה, על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך:

"ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו..." (שם).

היכולת הנפשית לא לעשות רשע, טמונה ביראת האלוקים. נקודת המוצא למוסר ולמצפון הפועלים בחרות מוחלטת – תלויה ביראה זו.