ברגע המאושר ביותר בחייו – רגע מותו – פקח יעקב את עיניו והתבונן בעטרת שהקיפה את מיטת חוליו – שנים-עשר בניו. מבטו של האב הישיש, שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סקר עתה את בניו במבט חודר. מבט, שהבחין בייחוד של כל אחד, למרות ה"יחד" שהפגינו. מבט, שראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.

וכה אמר להם:

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו... ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט, א-ב).

ברגע יפה זה, כשנוכח לדעת שההשגחה העליונה לא נטשה אותו, והשלום והרעות שבו לשרור בין בניו, לחש באוזניהם את דברי ברכתו. מלות ברכה, בהן צייד אותם לקראת הדרך ההיסטורית הארוכה שעליהם לעבור. הנה, לכל שבט העניק את ברכתו הוא. הוא הבליט באוזניהם את התכונה המיוחדת, בה כל שבט שונה משאר השבטים. ללמדם את המינון הנכון של הפלורליזם העברי: ייחוד ועצמאות רוחנית של כל שבט בעם, על הקרקע המשותפת של אותה אמונה, ואותו מערך התנהגות הקרוי – קיום מצוות התורה.

מבטו של אבי האומה חדר כקרן לייזר מופלאה, אל נבכי העתיד הרחוק. קרן אור זו חדרה מבעד לערפל ההיסטורי הכבד, שלעתים, הראות בו מגיעה לנקודת האפס. והקרן האירה את נקודת הגאולה באחרית הימים. שם, בגושן, סיפר יעקב לבניו המתגבשים עתה לעם, משהו ממהות הגואל האחרון – המשיח.

הדברים כלולים בברכתו ליהודה, הרביעי בבניו, הוא האיש – השבט – שנבחר למלכות, מעתה ועד עולם:

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולו יקהת עמים, אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו" וכו' (שם י-יא).

כאן, בפסוקים אלו, המפתח להבנה. במילים "שילה", "יקהת עמים", "עירה" (שפירושו חמור) ו"בני אתונו" – חיפשו המפרשים לדורותיהם את תיאורו של הגואל. על כן התעמקנו בהם.

ואנו – נצא היום בעקבות יעקב אבינו, ובסיוע הפרשנים, נחשוף שמץ מדמותו של המשיח.

המלה "שילה" פורשה כמתייחסת לגואל. כה הם דברי רש''י בשם המדרש: "עד כי יבוא שילה: מלך המשיח, שהמלוכה שלו". מה טמון במילה "שילה", היכולת להתקשר למושג הגאולה המשיחית? רש''י מפרש מילה זו כך: "שי לו. שנאמר (תהילים עו): יובילו שי למורא" (כלומר, האומות כולן יובילו לו מתנות). ואילו אחד הפרשנים המאוחרים מגלה במילה זו שורש אחר: "השפה הקיצונה, התחתונה, הקצה האחרון" (מלשון שוליים).

ועוד פירוש מרתק מצאנו למילה:

"וטעם מלת "שילה" שלא אמר "בנו". הזכיר יעקב המשיח בשם "שילה", כלומר: בנו שיוולד משליית אשה, כדרך כל הנולדים, מלשון (דברים כח) "ובשלייתה היוצאת מבין רגליה" (רבנו בחיי).

כידוע, כוללת בקרבה המילה המקראית, בדרך כלל, את כל הפירושים האפשריים, הנובעים ממהות המילה עצמה. כל פירוש מגלה פן אחר בנושא הנידון. כך, מעניקים לנו פירושיה של המלה "שילה" את המאפיינים הבסיסים למושג המשיח במקרא.

אנו לומדים שהוא יוולד ככל אדם, משלייתה של אשה – בשר ודם. רמז ברור, הדוחה את סיפורו של משיח כבן אלוהים ש"רוח קודש" מסתורית הביאה ללידתו.

אולם, במילה זו כלול גם המושג של שוליים, המלמד על חולשה:

"בשעה שיעקב קורא לדור האחרון שילה, הרי הוא אומר: הנה ימים באים ומלכות בית דוד תיראה בשפל המדרגה, בקצה התחתון. יהודה יהיה, לא גיבור כארי, אלא תשוש כוח כנקבה; הכל ידמו, כי יומו האחרון הגיע. עצמתו בטלה וכוחו כמעט תם. והנה, דווקא אז, כאשר קברני ההיסטוריה כבר יזמינו את הארון לגוויתו של יהודה, הרי 'לו יקהת עמים', יקום כאיש ויירש את יקהת עמים" (רש''ר הירש על הפרשה).

מילים אלו מוליכות אותנו להבנת חלקו השני של הפסוק: "ולו יקהת עמים", כשהמלה "יקהת" נתפשת בין השאר מלשון קהות, שפירושה לאות, שמשמעה תשישות של זקנה:

"הוה אומר: קהות האנושות, חולשתה מזקנה. הנה ימים באים והרוח היהודית כאילו הגיעה לקיצה וכנגד זה – האנושות קהתה וזקנה. את הכל חייתה ובכל נתנסתה, והיא מרגישה שהיא זקוקה לרוח מחדשת ומחיה, וזו תבוא לה מהנצר האחרון של יהודה" (שם, בפירושו של רש''ר הירש).

בטרם נסכם, עלינו להבין את המושג "חמור", המתקשר אל ביאת המשיח הצפויה והמקווה. ובעוד יעקב רק מרמז עליו, מכריז על חמור זה הנביא זכריה (ט, ט) במלים מפורשות:

"גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלם. הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור..."

"חמורו של המשיח" נהפך נושא לבדיחות תפלות רבות. פולקלור שלם של לעג נוצר מסביב ל"דמותו", בלי לעשות את הניסיון לרדת לעומק הכתוב והמושג. מרצה באחת האוניברסיטאות בארץ, אף התקלס בפסוק ובדברי חז''ל בנידון, בהביאו מחמור זה דוגמא לאי-יכולת הצפייה של חז''ל את העתיד, שכן, הם לא צפו את המצאת המכונית והמטוס, כלי תעבורה מכובדים יותר לאישיות כשל המשיח.

אולם, דווקא ב"רכיבתו על החמור" טמון רעיון מודרני, מתקבל על הדעת של בן המאה שלנו, למושג גאולת המשיח.

שלושה, מלמדים אותנו חז''ל, "רכבו על החמור": אברהם ("ויחבוש את חמורו"), משה (וירכיבם על החמור") והמשיח, בפסוק שצוטט לעיל. המושג רכיבה, מסביר המהר''ל, מציין שליטה. שליטה מוחלטת, כשם שנאמר על האלוקים "רוכב שמים בעזרך".

תכונת הרכיבה והשליטה, מאפיינת את שלושת האישים המהפכניים הללו, השולטים ב"חמור" גופם, היינו בחומריותם, שליטה מוחלטת. אברהם – כמחדש האמונה ומידת החסד בתוככי עולם קר ומנוכר לחלוטין. משה – כמשנה פני העם לדורותיו, בהורידו תורה מהר סיני. ומלך המשיח, שיגרום למהפכה הרוחנית הכבירה ביותר באנושות, כאשר ישיב אותה אל מחוזות האושר שבממלכת הרוח.

וכך היא דמות המשיח ודמות דורו, בסיכום הדברים הקצרים והבלתי מושלמים, שנאמרו עד כה.

המשיח הוא האדם, אליו תפנה האנושות העייפה והתשושה, לאחר שלא הצליחה בכל ניסיונותיה לבנות את החברה על יסודות רוחניים. היסודות הבלעדיים המסוגלים להעניק לה שלום ושלווה, משטר של צדק ואושר נכסף. הם יפנו אליו בבקשת הדרכה, משום שיכירו במנהיגותו ובסמכותו, אשר ינבעו מאישיותו המיוחדת, כי היא תגלם בקרבה את המושג אדם – בכל הודו והדרו.

לא "בן-אלוהים". לא נולד מרוח, כי אם בשר ודם, אשר התעלה והיה לנאמן האלוקים.

המשיח יהיה המנהיג הרוחני, שיצמח ויעלה, מתוך המשבר החריף אשר יפקוד את עם ישראל ואת האנושות כולה. זהו המשבר, אותו הביאו על עצמם האומות בגאוותם, בעיוורונם המתנשא, ועקב נטייתם לבסס את החברה אך ורק על הישגיות חומרית, על סיפוק יצרים אנוכית – אם אישית ואם לאומית. ביום בו יגלו שדרך זו הובילה אותם לסכנת השמדה עצמית, יפנו אליו, אל אותו מנהיג, למען יעניק להם כיוון להתחדשות הרוח בקרבם. כוח סמכותו ינבע מתוך עצמו, מן השליטה המוחלטת, שתהיה לו על כוחותיו הנפשיים והחומריים כאחד.

הוא יטיל את מרותו המוסרית על העולם כולו. הוא יְלַמֵד, הוא ידריך והוא יכוון את האדם העייף, המחפש את הנתיב לשוב למקורו. הוא יהיה המורה, אשר כולם ירצו להקשיב ללקחו. כי הכיבוש העצמי שכבש את עצמו, הרמה המוסרית והרוחנית אליה העפיל, תלמד את האנושות כולה, כי יש לאדם יכולת פלדה לשלוט בעצמו. יכולת לנתק את אזיקי האינסטינקט ולהשתחרר מן היצרים הכולאים אותו – אם רק ירצה. הוא יוביל את האדם להכרה מחודשת בבורא העולם – מנהיגו, ויעורר בבריות את השאיפה להגשים את רצונו של האלוקים. כלומר, את הרצון העליון, הקורא לאדם להיות שותפו בעולם, על ידי שישלים את הבריאה בעשיית הטוב והישר, ככתוב בספר התורה. בכך, ישלים את מעגל הזמנים ויחזור אל נקודת המוצא כאן ליד מיטת יעקב. יעקב, אשר החדיר מושגי הטוב והיושר מבית מדרשו של אברהם בלב בניו, במשך כל ימי חייו. ועתה, ברגעי חייו האחרונים, מבטיח הוא להם, שהם ישאו את תמונת העולם היהודית הזאת, כלפיד ביער סבוך, אל תוך החברה האנושית, עד אחרית. עד כאשר יקום מתוכם המשיח – אליו ינהרו כל העמים.