האם נהג יעקב כאדם דתי?

לכאורה, לא! בכל אופן, לא כפי שנתפש בצורה שטחית המושג "דתי" ברחובותינו היום. כך נראה, לכאורה, בפרשתנו, כשהגיע יעקב אל רגע העימות, אל רגע האמת.

יעקב, שברח לחרן מאימת אחיו עשיו הזומם להרגו, חוזר – בפרשתנו – ארצה. ערירי, נרדף ובודד עזב את כנען, עשרים שנה קודם לכן. עתה, שב אליה בראש שבט גדול, והוא שולט על רכוש רב. על גבול ארץ התקווה מחכה לו אחיו. אש השנאה ולהט יצר הנקמה לא כבו בלבו במשך שנות הפרידה הארוכות. הוא יוצא לקראת יעקב, ערוך היטב לרגע העימות. ואת יעקב תוקף הפחד:

"ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית ל''ב, ז').

וזו השאלה:

לאן נעלמו האמונה והביטחון באלוקים, הוא האלוקים שהבטיח לו בחלום הסולם, כי ישמרהו וישיבו לארץ בשלום (שם כ''ח, ו')?

כלום כך מתנהג אדם דתי?

לאחר מכן, עם הפחד בלב, מתארגן יעקב לפעולה צבאית, ומשלב אותה בפעילות דיפלומאטית מקובלת במזרח התיכון: מתנות, שוחד. פעילות זו מתוארת בדברי המדרש במלים הבאות:

"התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה".

ושוב – במבט ראשון – נוגדת התנהגותו את סטריאוטיפ ההתנהגות הנדרש מן האדם הדתי, המאמין באלוקים. מילא, תפילה, מובן. אך מדוע נערך גם לפעולה צבאית, כדי לקדם את פני הרעה? וכי לא די בתפילה לאלוקים, והוא כבר יציל? האם אין כאן "ניגוד אינטרסים" בין האלוקי למעשי, בין הרוחני ובין הגשמי, המציאותי בשטח?

לפי התפישה העממית, הרדודה והשטחית של המושג "אמונה" – אכן קיים ניגוד. אולם לא כשמבינים מושג זה לעומקו, כלומר בהבנה יהודית. אז נעלם הניגוד המלאכותי כלא היה.

ננסה להבין את ההתרחשויות אחת לאחת. יעקב פחד מחרבו של עשיו. פחד זה לא ביטא, חלילה, ספק באמונתו בהבטחת האלוקים.

יעקב, כבן אנוש, התעורר בלבו פחד טבעי המשתלט על האדם, כשהוא נקלע אל מקום סכנה. אין בושה בפחד. גבורתו של אדם היא, אם מסוגל הוא להתגבר על הפחד המשתק, ובכל זאת לפעול כראוי וכמתחייב.

מבחינה זו, היה יעקב "מכוסה". הוא יתגבר בנקל על פחדי אנוש רגילים, ובכוח הבטחת האלוקים יחלץ מן המארב, שהציב לו אחיו בכניסה לארץ. יחלץ, אם במשא ומתן, ואם על ידי מאבק מזוין.

אך יעקב חש בלבו פחד. והוא – פחד מאוד מן הפחד הזה. עצם התחושה הזאת הדאיגה אותו. התעוררות אימה פתאומית בלבו של אדם הינה פעולה בלתי רצונית. תגובה לגירוי חיצוני, שאינה נשלטת על ידי האדם. ליעקב, גילתה אימה זו משהו מפחיד. היא חשפה בפניו את העובדה, שאין הוא שולט בכל נבכי נפשו. אינו אדון מלא ללבו. אם הידיעה על האח המתקרב בראש צבא מסוגלת לעורר בו פחדים, למרות הבטחת האלוקים שישמרהו מכל רע – אות הוא, שבתת מודע רוחשים עדיין רגשות עצמאיים, שאינם נשמעים לצו המצפון וההכרה. ועל כן:

"ויירא יעקב מאד וייצר לו" (שם).

"ואחר שראה יעקב שהוא מתיירא, זאת עצמו הצר לו. שמזה דן, שאינו ראוי לניסים, לאחר שביטחונו אינו שלם" (המלבי''ם).

זהו, אפוא, הפחד מפני עצמו – מפני קורטוב חוסר השלמות שאדם שלם זה חש בקרבו, שם על מעבר היבוק.

אם כך הוא, מדוע אפוא, נקט בצעד חילוני כל כך, כהיערכות למלחמה? מדוע לא שקע רק בתפילה, ובחיזוק מוסרות הלב שיביאוהו להעמיק את אמונתו באלוקים?

התשובה היא, כי האמונה היהודית דורשת את הפעילות האנושית המעשית בדווקא:

"ביארו חז''ל במדרש "שוחר טוב" (תהלים כ''ג): "כי ה' אלוקיך ברכך בכל מעשה ידיך" (דברים ב', ז'). יכול, אפילו, יושב בטל? תלמוד לומר: "בכל מעשה ידיך": אם עשה הרי מתברך. ואם לא – אינו מתברך. מהו "ידע לכתך"? הילוכך, לכלוכך, צערך בפרנסתך". כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו" (רבי יצחק ערמא בפירושו הגדול "עקידת יצחק").

עולם זה בו אנו חיים – מסביר לנו פרשן זה – הוא עולם המעשה. עולם המוחש והקונקרטי. מסגרות חיינו על פני תבל מיוסדות על העשייה בפועל, זו העשייה החומרית. מציאות זו כופה על האדם את הצורך להיאבק על קיומו הפיזי באמצעים פיזיים. עליו לעבוד, כדי להתפרנס. עליו להתייצב בשער, כדי להגן על מולדתו ועמו.

התעסקות זו בחיי המעשה, אינה נוגדת את היהדות ומטרותיה. להיפך: "אם עשה, הרי מתברך, ואם לאו, אינו מתברך" (שם). בלי עשייה אין ברכת האלוקים.

כי חיי המעשה הם זירת פעולתו של האדם, ודווקא עליהם יכול הוא לממש את אישיותו כרצון התורה. בכל מעשה ומעשה: בחרושת, המסחר, במלחמה ובפוליטיקה – עליו לפעול בהתאם לעקרונות המוסר, האמת, הצדק והטוב. בידו הדבר. ואם יפעל כראוי, יעצב את אופי אישיותו לטוב – וכל מעשה אנושי הוא עת מבחן לאדם.

על כן היו הכנותיו הצבאיות של יעקב במקומן. אין הן סותרות את האמונה באלוקים, הן הזדמנות נוספת לפעול לאור עקרונות האמונה.

אך, דומה שהדבר אינו פשוט כל כך. בכל זאת, מצאנו ביטויים הסותרים הנחה זו. פסוק כגון: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", סותר, לכאורה, את הדרישה, שהושמעה לעיל. וכי אין פסוק זה מדבר בסגנון הידוע בעיני ההמון כסגנון האמונה: "אל תדאג. האמן באלוקים, שב בביתך והוא יתן לך פרנסה, הוא יושיע אותך מן האויבים. אתה – רק תתפלל". האם חולק רבי יצחק עראמה בדבריו, שצוטטו לעיל, על פסוק זה?

כלל וכלל לא! בהמשך דבריו הארוכים והממצים, מסביר הוא את האיזון הנכון בין הארצי והאלוקי החייב להדריך את האדם בכל פעולותיו. המאמין באלוקים מממש את אמונתו בחיי המעשה דווקא, בהכוונתם לאור העקרונות שנמנו לעיל. הוא ידאג לפרנסתו, אולם, לא יסיג את גבול רעהו, גם אם תצמח לו מכך תועלת מרובה. הוא לא יונה לקוחות או סוחרים, לא יפקיע מחירים, אלא, יעניק שירותים בסבר פנים יפות. זו הפעילות האלוקית בחיים, הבונה את האישיות החיובית.

אבל, לא די בכך. המאמין יודע, שתוצאות מעשיו והצלחת מאבקיו תלויות באלוקים. הניצחון נגזר למעלה ממנו והוא נקבע לטוב או לרע, כפועל יוצא מהתנהגותו האישית בכל תחום ותחום. המאמין חש בתלות זו. הוא שם לב (בעצם יכול לחוש בכך, כל מי שאינו מרמה את עצמו) שאין הוא שליט מלא ובלעדי על תוכניותיו, מעשיו ומחשבותיו. כל תכנו, בכל תחום שהוא, תלוי בגורמים רבים, שאין לו שליטה עליהם. כל תכנון כלכלי או צבאי, חייב להתחשב בנתונים אפשריים, שאין הוא יכול לחזותם מראש. בכל מקרה, חייב האדם ליטול על עצמו סיכונים. זהו התחום בו מזדקק המאמין לתפילה לאלוקים, לבקשה, שאכן תוגשם תוכניתו בלא להיכשל.

אחד הטייסים שהשתתף במבצע החילוץ באנטבה, ביטא זאת היטב בראיון שהעניק לאחר המבצע בטלוויזיה:

"האלוקים עבד שעות נוספות". לשון שאינה מקובלת עלינו. אבל מצביעה כי המבטא אותה חש באותו רגע בגילוי של ההשגחה העליונה אותו סגנן בלשונו הצברית, הצבאית, תחושה בריאה של אדם מיומן ומקצועי, שידע שהצלחת מבצע ההצלה היתה תלויה בגורמים רבים כל כך בשטח, שלא יכולה להיות למתכננים כל שליטה עליהם מראש.

ועל כן, התקין עצמו יעקב למלחמה ולתפילה – פעולה אחת בעלת שני ראשים בהתאם לאמונה היהודית.