אברהם מודאג. עתה, בערוב ימיו, עליו לחשוב על ההמשכיות, על הדורות הבאים. על המשך ביתו המיוחד, הבית האברהמי. על כן, הוא פונה כה וכה, ומחפש שידוך הגון לבנו, ליצחק.

וכאן צצות הבעיות. מנין ייקח אישה הראויה לו? אישה, המסוגלת לשאת את משא ביתו של אברהם ואת ייעודו? הלא בה, באישיותה ובתכונותיה, תלוי הכל. לא רק אושרו הפרטי של הבן האהוב וממשיך הדרך, כי אם גם גורל העם העתיד לצאת מרחמה, גורלו עד סוף כל הדורות.

בנות כנען לא באות בחשבון. הן לא יסכנו לתפקיד הנעלה. אברהם אינו יכול להרשות ליצחק לחפש את רעייתו בקרב בנות הארץ, אשר הוא יושב בקרבה. הוא מכיר אותן היטב ומקרוב. הללו מושחתות הן – מנקודת ההשקפה האברהמית – מן המסד ועד הטפחות. עובדות אלילים הן, ואף מתירניות, בקיצוניות המודרנית של המלה ואולי אף יותר.

גם לשלוח את החתן המיועד לחפש את זיווגו בארץ אחרת – אי אפשר. מי יודע, אולי ימצא שם את אשר תבקש נפשו, וישתקע במדינת אשתו. בכך, הלא יהיה היורד הראשון לבית ישראל, עוד לפני שנוצר העם עצמו.

אברהם מודאג. שתי הבעיות הגורליות המעיקות על עמנו – ההתבוללות והירידה – הטרידו אותו ביום בו פנה לעצב את התא הראשון של עם ישראל. וכך פנה אל עבדו, נאמן ביתו, במילים הבאות: "אשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" (בראשית כד, ג-ד).

השאלה המתבקשת מאליה, נוסחה היטב בדברי האברבנאל. נצטטה כלשונה: "למה ציווה אברהם שלא ייקח אישה מבנות הכנעני? האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור, שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען?"

שאלה במקומה. מה ההבדל בין ארץ לארץ? הלא כל ארצות תבל בימי קדם, עבדו אלילים בשווה. האם בימינו – מזווית ראייתה של היהדות – קיים הבדל, כשבחור יהודי נושא לאישה נוצרייה אמריקאית, או קומוניסטית סובייטית? הלא בשני המקרים הניח את היסוד להתבוללות משפחתו העתידית. מדוע הבחין, אפוא, אברהם בין בנות כנען לבנות עבר הנהר?

אכן, זו היתה הבעיה הקשה איתה התמודד אברהם. התרבות האלילית שיעבדה את העמים והארצות כולם. אברהם היה חייב לחפש אחר נוסחה שתבחין בין אלילות לאלילות, כדי לפתור את בעיית ביתו. כדי שיוכל למצוא נערה לבנו – כרע במיעוטו. מתברר, שקיימת הבחנה מהותית ובסיסית. הבדל משמעותי בין בנות כנען לבנות ארם נהרים.

ושוב נידרש אל הפרשנים הקלאסיים שפתחו בפנינו את צוהר ההבנה:

"המצוות והעבירות שבתורה הם על שתי פנים. מהם – שיעשו רושם בגוף ובנפש כמידות וכמעשים. מהם – שיעשו רושם בנפש בלבד כאמונות. והנה, אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, הם יעשו רישומם על הבנים המשתלשלים מהם: כשנאה וכנקמה ואכזריות, הזימה, והכילות (הקמצנות ורוע העין) ודומיהן, שהם יעשו רושם בנפש מהצד שהן עבירות בגוף לפי שהמידות יפעלו בליחות כמו שבליחות יעשו תכונה במידות. וזה רוע אנשי כנען.

"אמנם, דברים שעושים רושם בנפש בלבד הם האמונות. עם היותן כוזבות ורעות לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל, עם היותם עובדי כוכבים, לא היה מחוייב, שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר אברהם בהם והרחיק בנות הכנענים" (דרשות הר''ן).

ביאור הדברים:

ההבחנה היא בין דעות למעשים. בין מעשים רעים לבין סתם דעות מוטעות. בין התנהגות פרועה בפועל, לבין פילוסופיה משובשת, המשתקפת במוחו של האדם בלבד. המעשים הרעים – כמעשי ארץ כנען – הם המעצבים בפועל את אישיותו השלילית של האדם, ולא התיאוריה שבראשו. רישומם ההרסני מוטבע לא רק בנשמת האדם החוטא, כי אם גם בגופו. אנו מבחינים בעובדה זו בנקל. אם נזדמן בחברת אדם רשע, אכזר, צר-עין, נואף, אדם מגושם בכל המובנים, נחוש בכך גם אם לא יפצה את פיו. גופו "משדר" אלינו בדרכים נסתרות את מהותו "הרוחנית" ואת אישיותו "המעודנת". כך הוא גם, כמובן, כשנסב בחברת אדם צדיק ואציל-נפש. אצילותו תקרין נועם וידידות גם בשתיקתו.

חקר המוח בימינו הצעיד אותנו צעד קדימה בנידון. ממחקריו של ד''ר אקלס, מגדולי הנוירולוגים בעולם, עולה שמעשי האדם – אם טובים ואם רעים – יוצרים, בהתאם, שינויים כימיים בתאי המוח. (כאן טמון סוד מעשה המצוות היהודי, שאינו מסתפק באמונה, כי רק המעשים בכוחם לעדן את האישיות ולהעלותה).

אנו יודעים: כשם שקיימים גנים של תורשה המעבירים את תכונות הגוף מאב לבן, כך קיימים גם גנים רוחניים הפועלים באותה צורה, וקובעים את טיב הדורות הבאים ואת תכונותיהם. אם כי, עלינו לזכור, שתכונות מוטבעות אלו, אותן ירשנו מן ההורים, הינן רק נקודות מוצא למאמצי האדם לתקן את אישיותו (או להשחיתה יותר), בסיוע הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל נברא בצלם אלוקים.

על כן, פחד אברהם מבנות כנען, המושחתות בהתנהגותן המעשית.

שונה היה המצב בארם-נהרים. אזרחיה סגדו לאלילים; זו היתה תרבות אותם הימים; אבל הם לא היו מושחתים מבחינה מוסרית כבני ארץ כנען. הם לא פרצו את גדר הצניעות, ושמרו על מוסר חברתי מינימלי, שאפשר את קיומה של חברה בריאה. כלומר, טעותם היתה בגישה מעוותת לחיים ולעולם. השקפת עולמם היתה פגומה ולא מוסרם. הם אמנם האמינו לאלילות וסגדו לה, אך, אמונה זו טרם הובילתם לשחיתות מידות טוטאלית. קל יותר להיאבק נגד השקפת עולם מוטעית. חזקה על אברהם ובנו יצחק, שהתמחו כל שנות חייהם בוויכוחים דתיים, שיצליחו לעקור את הנטייה לאלילות מלב כלתם לעתיד.

ועל כן, מבקש אברהם מעבדו הנאמן: "לך, אליעזר, לארם נהרים, ומשם הבא אשה לבני, אשה לעם ישראל". והעבד – הביא; הביא את רבקה – אשה רבת חסד, שעמדה בצורה יוצאת מן הכלל ב''טסט'' השקיית האיש וגמליו.

מכל האמור בפרשת שידוכו של יצחק, הבה נתמקד היום בפסוק אחד ויחיד, פסוק המתאר את נישואי הזוג הזה, על המשמעות העכשווית הטמונה בכל מילה ומילה המופיעה בו:

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (שם כד, סז).

שימו לב, באיזה מקום בפסוק הושמה המילה "אהבה":

"אף זו תכונה אשר, ברוך ה', לא ניטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה! ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.

"אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים "אהבה". ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחות מן החיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה''אהבה'' שלפני הנישואין, לבין זו שלאחריהם, איך הכל אחר כך תפל וחסר טעם, ומה שונה הכל מתיאור הדמיון וכו'. ''אהבה'' זו היתה עיוורת, ועל כן על כל שעל בעתיד – אכזבה. לא כן הנישואין בישראל שעליהם הוא אומר: "ותהי לו לאשה ויאהבה", שם יום הנישואין איננו שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה" (רבי שמשון רפאל הירש).

לקח חשוב הנחוץ לאיתנות המשפחה, שהושמע מיד, בעת התהוותו של הזוג הישראלי הראשון.