כשעשה נח את צעדיו הראשונים בעולם החדש שלאחר המבול, שמע את קול האלוקים הדובר אליו.

זה עתה יצא מתיבת ההצלה. דממת המוות ערכה לו קבלת פנים בתבל ריקה מאדם. שלוות אימים שלטה בכל. אימה כמו זו המשתררת אחרי סערת הוריקן אדירה או רעידת אדמה קטלנית. נח, הפליט משואת המבול, עמד מחוץ לתיבתו, לבד ובודד בעולם כולו. בתודעתו שמור הזיכרון על אנושות שוקקת חיים תוססים, פרועים, מלאי חטא ועוון, הוא דור המבול, דור ש"הכל מותר לו" – דור שנדם לנצח.

ואז, חש נח בעצמת המשימה הרובצת עתה על כתפיו: להיות אב לאנושות חדשה, שונה מזו שנעלמה בחטאה. אנושות נקייה יותר, טהורה יותר, בריאה יותר.

והאלוקים פונה אליו:

"ויברך אלוקים את נח... פרו ורבו ומילאו את הארץ ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ" (בראשית ט', א'-ב)

פנייה מוזרה.

ברכת האלוקים מובנת. נח זקוק לה מאוד אחרי הטראומה הנוראה שעבר. אולם, האלוקים מודיע לו, בו זמנית, על שינויים מהותיים שיחולו בטבע המציאות החדשה. מהיום והלאה תחצוץ חומת איבה ועוינות בין האדם והחי. זאת, ניגוד בניגוד למצב האידיאלי ששרר מימי אדם הראשון ועד לדור המבול. באותם הימים שחלפו לעד, היתה הרמוניה בין האדם לבין העולם החי הסובב אותו. האדם, בימי בראשית, לא פחד מן האריה ומשאר מלכי הטרף של היער, וגם החיות עצמן התחככו בבני אנוש, מבלי לחשוש למלכודת ציד אפשרית.

ועתה, מבשרו האלוקים לפתע, שהמצב יהיה שונה. מהיום תוסר האידיליה הזאת והפילוג בין האדם והחי - יוטבע במהות העולם.

מה הסיבה? מדוע חל לפתע השינוי הדרסטי הזה? מדוע מקשים על נח דווקא עכשיו, כשהוטלה עליו משימת האדירים לשקם את האנושות? כלום עוינות זו היא חלק בתכנית ההבראה האלוקית? מסתבר שכן.

בעולם הטרום מבולי היה האדם צמחוני, בכח צווי עליון שהוטבע באישיותו. הוא לא פגע בחי ולא אכל מבשרו. אכן, השלום שרר בכל חלקי הבריאה. אך כאן היתה נקודת תורפה, כי האדם חש בנוח בתוך ממלכת החי שסבבה אותו. הוא חש מדי טוב. הוא הזדהה עם סביבתו. שלום והרמוניה אלו טשטשו במשך הזמן את גבולות הייחוד בין האדם לבין שאר היצורים. בין היצור האחד והיחיד שנשמת האלוקים נופחה באפו לבין הבהמה, החיה, העוף והשרץ, החיים ונושמים אף הם כמוהו. כלומר, בין היצור שניחן בכוח בחירה חופשית ושליטה עצמית המחייבת הכרעה מוסרית, לבין החיה והבהמה החיים ופועלים בהתניית הרפלקס והאינסטינקט.

החיים בצוותא גרמו שיטושטשו גבולות הייחוד. הם גרמו לו לאדם לראות את עצמו לכל היותר כראשון בין שווים, אך עקרונית מונחה הוא במעשיו כבהמה וכחיה, על ידי פקעת אינסטינקטים ותשוקות קיום שונות הטמונות בלבו ומפעילות אותו.

תחושה זו היתה הפתח להידרדרות האדם לפני המבול. הוא החל להתנהג בהתאם לקונספציה זו, נתן דרור לכל יצריו, ובמשך דורות מספר משך אחריו את היקום כולו אל מצולות המבול.

משום כך נדרשה בעת הנחת התשתית לחברה חדשה מהפכה בנידון. האלוקים טבע חיץ ברור בין האדם והחיה. ההפרדה, העוינות ומסירת השליטה בידי האדם, המחישה בעיניו את עליונותו הבסיסית. היא מתחה קו ברור שיבדיל באופן מוחלט בין התחומים השונים. לטובת האדם ולטובת החי - בסופו של דבר.

אך האלוקים לא הסתפק בכך:

"כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה" (שם בהמשך)

זו היתה מהפכה של ממש. נח היה שריד מעולם צמחוני. הוא חייב להתרגל לידיעה שמהיום והלאה מותר לצוד חיות, להורגן וליהנות מבשרן.

האמנם חפץ היה האלוקים להטביע בעולם החדש את מידת האכזריות?

לימדונו הפרשנים שצו זה נובע מן הצו הראשון. מגמתו להטביע בחושי האדם את עליונותו על החי. ידע נא בכל נימי נפשו שהוא שונה לחלוטין, למרות הדמיון במבנה הביולוגי ובתפקודים הגופניים, ידע נא זאת כדי לשמור על ייחודו כאדם. מהפכה זו בסדרי בראשית היתה הכרחית ובלתי נמנעת. למרות האבסורד לכאורה, ניתן היה להשיג הישג זה דווקא באמצעות קטילת החי.

אולם כאן באה ההגבלה:

"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (שם ד')

"אסר להם אבר מן החי. כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו: בעוד נפשו בו... לא תאכל: דם מן החי (האסור אף הוא)" (רש''י על הפסוק על פי התלמוד).

היתר אכילת בשר בעלי החיים עלול להוות מכשלה מוסרית בד בבד עם התועלת לתחושת ייחוד האדם. הוא עלול לסכן את אנושיותו של האדם, להשחית את אופיו ולחרוט בנשמתו קווי אכזריות אשר את סופן מי יישורן. עליו לזכור – לעולמים – שהיתר אכילת בשר הוא צעד אלוקי כפוי, כניעה לטבע האנושי, הנוגד את חזון הצמחונות האידיאלי של התורה. זאת יעשה אם יוגבל בעת אכילתו.

ראשית נאסר על האדם לאכול אבר מן החי, דהיינו - אכילת אבר מבעל חיים בטרם הומת. הוראה עתיקה ואוניברסלית זו הינה אחת משבע מצוות בני נח. את קיומה דורש האלוקים - במקום זה - מכל האנושות. זו היתה המערכה הראשונה נגד האכזריות שבאה לידי ביטוי בדברי התורה ובציוויה.

שנית, אסר האלוקים לאכול את דם החי. צו זה הוא חמור ביותר והוא חזר על עצמו בתורה מספר פעמים. הפסוק "כי הדם הוא הנפש" - הוא אחד הפסוקים המביעים בבהירות את המסר כולו.

דווקא בשעה שהותרה קטילת הבהמות, קיבל האדם שיעור בקדושת החיים. מטרת חוק זה היא להביא לשינוי נמרץ ביחס לשפיכות דמים. בעת השחיטה הוא יזכיר לאדם ש"לא הותר לו לחלל את קדושת החיים עצמם, וכל זמן שיש חיים בבעל חיים, דמו ובשרו אסורים בהנאה" (ספר הפרשיות, נח).

זהו מנגנון מוסרי רב עוצמה. איסור זה מהווה מחסום רגשי ויעיל מפני תחושות של אכזריות העלולות להתפתח בלב האדם, וכתחליף בכוחו לפתח רגשות רחמים בלב זה.

ככל הנראה, קיים יחס גומלין בין איסור אכילת דם בתורה, לבין המספר המועט של מעשי רצח בקרב העם היהודי (אם כי מציאות זו השתנתה לצערנו בעשרות השנים האחרונות).

מציין פרופסור יעקב מלגרום מאוניברסיטת ברקלי – קליפורניה:

"לא מצאנו איסור זה (איסור אכילת הדם) במקום אחר כלשהו במזרח הקרוב הקדום... העובדה שאף אומה מבין שכנות ישראל העתיקה לא החזיקה באיסור מוחלט זה, המחייב את האנושות כולה, מצביעה שאיסור אכילת דם אינו יכול להיות רק זכר לטאבו פרימיטיבי, אלא הוא תוצאה של חקיקה שקולה והגיונית. הדבר מתברר גם מן התוספת המנמקת את החוק: "כי הדם הוא הנפש". (הערתו של מילגרום באנציקלופדיה יודאיקה).

פסוק זה, על משמעויותיו המוסריות, מהווה רק הקדמה לקבוצת הפסוקים הבאה, שמתוכה נצטט את הפסוק המסכם והעז ביותר:

"שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם ו).

בסיס האנושות, אם חפצת חיים היא, חייב להיות יראת-כבוד עמוקה נוכח המושג "חיים", על כל היקפו וכל גווניו. יראת הכבוד היכולה לשכון בליבו של אדם רק אם יודע הוא שבצלם אלוקים עשה את האדם.

זהו השיעור החשוב לו זכה נח ביום הראשון לצאתו מן התיבה. שיעור שעד היום איננו יכולים בלעדיו.