אהרן קרב אל המזבח, ועשה ככל אשר ציווה אותו משה, והעם עומדים וממתינים, בנשימה עצורה, בלבבות הולמים, ובדמעות,

המתח היה באוויר, היה אפשר למשש אותו:

היקבל האל את קורבנם, האם נסלח להם על עוון העגל?

משה ואהרן נבלעו לשעה קלה באוהל מועד, והעם עומד וממתין.

הנה יוצאים הם, האחים הגדולים, ומבעד לדממה נשמע קולם המברך את העם,

" וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ. [תהילים צ', 17]

ואז, ירדה אש מן השמיים, וליכחה את קורבנות החטאת שהעלה אהרן.

וכאילו ניתן אות, תרועת שמחה גדולה עלתה מגרונו של העם, הם כרעו והשתחוו, ונפלו על פניהם בתודה ובהודאה. החרדה שלוותה אותם כצל קודר, בכל אותו קיץ ארוך, והחשש שמא לא נרצה חטאם, פינתה את מקומה לשמחה מתרוננת. לשונות האש כאילו רמזו להםַ, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי"(ישעיהו מ',1)

"רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם ה'" (זכריה, ב':14)

 היו אלו רגעי שיא, שיא של שמחה, ורווחה, והתעלות וקדושה, הכל היה כל כך קדוש ועילאי. ובעיצומם של הרגעים המשמחים של חנוכת המשכן ארעה טרגדיה:

נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה והניחו בה קטורת. והוסיפו אש שלא נלקחה מאש התמיד שעל מזבח העולה,

"וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". (ויקרא, י':1)

והקטירו קטורת, למרות שלא הצטוו לעשות זאת.

 עונשם מצאם לאלתר, מידה כנגד מידה; אמצעי הענישה היה זהה לאמצעי שבו חטאו.

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה"'. (שם,2)

אותה האש שירדה מהשמיים הרגה את נדב ואביהוא כעונש על מעשיהם. 

 'אש זרה' היא סמל להתלהבות לא רצויהרצון או תשוקה מוגזמים שאינם במקומם,  מעבר לנדרש. אש שההחלטה לקחתה נובעת ממעיין רגש פנימי המסרב להיכנע דרך קבע, לכורח חיצון ולציוויים ממעל.

"אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו. נתבעים לעגל – ונותנים,  נתבעים למשכן – ונותנים".

האופי של העם שלנו הוא להתלהב, ולעמוד תמיד בראש מהפכות.

לפעמים היו אלה המהפכות של אברהם אבינו ומשה רבינו, ולפעמים בראש מהפכות הרבה פחות מוצלחות.

אפשר להיסחף בקלות לעשייה ולחדשנות, השאלה אם היא חיובית או שלילית.

תלוי מה היעד שמסמנים.

חכמינו מבקשים מאתנו לשים לב לאן אנחנו מנתבים את כל האנרגיה שבוערת בנו –

לעגלי זהב או למשכן, ספונטניות בלי סדר היא ארעית מאוד, אין לה קיום.

ספונטניות מוחלטת משאירה אותנו עם כוחות בלתי מנוצלים ובלתי יעילים, משום שלא קיימת איתה כל כוונה ברורההיא משאירה אותנו עם ריקנות, מביאה איתה תסכול.

נכון לאדם יש טבע לפרוק את העול של הקביעות והסדר, אבל דווקא פריקת העול תגרום לתוצאות הפוכות מן המטרה הנכספתאז אם הסדר מעיק, צריך לתכנן איך לשלב אותו בקצת יותר ספונטניות מרעננת, כי גם יותר מדי סדר יכול להכביד.

אז מה לדעתכם חשוב יותר: המעשה החיצוני והתוצאה הסופית, או המניעים והכוונות שמפעילים ומנחים את האדם מבפנים, מהלב?

האם נכון יותר לחיות בצורה ספונטנית וללכת עם הלב, או לתכנן הכל ולחיות עם עכבות?

שאלות לא פשוטות, והתשובות עליהן מורכבות, לא תשובות של כן ולא, ודווקא עכשיו, כשבחוץ הכל פורח ומתרונן, אנחנו נדרשים להיות מתוכננים ומדויקים.

פסח נושף בעורפנו, וקורא לנו בקול גדול, אבל אל  דאגה, עוד מעט קט אחרי שנסיים הכל, נצא לחירות.