לא הייתי כאן בשבוע שעבר,
'קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל'. (חנה סנש)
יצאתי למסע ישראלי, בחבורת נשים מופלאות,
יצאנו למסע אל המדבר,
כי המִדֽבָּר מֽדַבֵּר,
יצאנו להשיב את הקול הזה,
להשיב את הדיבור הזה,
אי אפשר להמשיך את הנתק, אנשים אחים אנחנו.
צריך לדבר.

אז דיברנו,
ודיברנו, ודיברנו וגם בכינו, והתחברנו.
כי אנשים אחים אנחנו.

יוסף ניחן בכישרונות יוצאים מן הכלל, בכריזמה ובחן, ואביו שראה אותו חוזר וקם בדמותו,
עשה לו כותנת פסים, אות כבוד שבא להראות שנבחר לתפקיד מיוחד, תפקיד היורש לכל קנייניו הרוחניים.

"וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ"
ולא רק זאת,
הם גם "לֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם."
אם השבטים היו מתקוטטים עם יוסף, רבים איתו, מדברים, צועקים –
יתכן שההיסטוריה היתה שונה, אבל הם לא דברו איתו בכלל, גם לא דברים קשים
ואי הדיבור הזה מנע את אפשרות שיכול היה לבוא שלום.
יוסף, מתעלם מהשתיקה הרועמת, מהכתובת שעל הקיר, יוסף יפה התואר לא יכול היה לשאת חוסר שלמות,
הוא היה בעמדת המבקר ולכן הביא את דיבתם הרעה.
הכריזמה וכשרון המנהיגות פעפעו גם דרך התת מודע: יוסף בא לספר לאביו ולאחיו על חלומותיו.
יעקב ידע כי משהו קורה כאן, ולכן " שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר"
האחים ראו לנגד עיניהם אח, יהיר ומתנשא וחששו שהדרמה שהייתה בבית סבם, יצחק, חוזרת על עצמה:
כמו יצחק, גם אביהם מקרב דווקא את מי שלא נכון שיקבל את תפקיד המנהיגות.
אחי יוסף חשבו שיוסף נוטה לדרך זרה ומסוכנת, וצריך להרחיק אותו מהמשפחה, כדי שלא יסית את האחרים.
הנטיות שלו כלפי חוץ, הדגשת הערך של הקשר עם עמים אחרים, הם חששו שדרך זו תביא להתבוללות,
תטשטש את הייחוד הלאומי הרוחני, ותבליט מדי את המשותף שיש בין עם ישראל לעמים.

" לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר", אומר יעקב ליוסף: אני מטיל עליך שליחות כפולה.
האחת - לראות את 'שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙' לעולם לא תהיה גאולה ושלווה, אלא אם כל אחיך ואתה- יחד איתם, תהיו שבטי ישראל מאוחדים.
והשנייה- לראות את 'שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן' לא תיפטר גם מהתפקיד השני, התפקיד הבא שלך - אתה תהיה זה שיכלכל אותם, כמו שחלמת בחלום האלומות.
יוסף, הולך לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן ולהשיב 'דבר'. את דבר הנבואות שאביו שמר,

עשרים ושתיים שנות כאב וצער עברו על יוסף ואחיו, רחוק בניכר, בארץ של תרבות זרה וקשה לעיכול, בודד כפי שלא היה מעולם, מפלס לו יוסף את דרכו.
ופתאום הם מופיעים, בוגרים מכפי שזכר אותם, וליבם עכשיו רך, אבל רק לאחר שנשק לכל אחיו ובכה על צווארם, " דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ".
סוף סוף שמעו קול היוצא מהלבבות האטומים, סוף סוף שבה היכולת לפתוח בשיחה.

צריך לדבר. ולהתחבר.
כי אנשים אחים אנחנו.

לעוד פרטים לגבי המסע, הקליקו כאן.