כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" - כך מתחילה פרשת השבוע, והרבי מלובביץ' כרגיל מחבר את הפסוק לחיינו כאן ועכשיו. גם אם אתה לא נמצא כרגע בשדה קרב, הוא מסביר, זוהי הוראה רלבנטית: האויב התמידי של האדם הוא היצר הרע שלו, ועליו להילחם בו. "כי תצא למלחמה על אויביך" זוהי תזכורת לכל אדם להיאבק בעצלות שלו, באנוכיות, באדישות, בבורות, בשגרה השוחקת, ובעוד שלל "אויבים" שאורבים לנו. הרבי מלובביץ' מסביר שלהילחם זה אומר להתאמץ, "לשבור" קצת את הטבע, בניסיון לתת יותר צדקה, ללמוד יותר, ולהיות טוב ופעיל יותר בכל המישורים החיוביים של חייו.
את המילים האלה קוראים תמיד בחודש אלול, חודש התיקון וחשבון הנפש, זמן אידיאלי כדי למפות את מה שמפריע לנו - ולחשוב איך לנצח אותו.

אומרים שחשבון נפש צריך להתחיל דווקא מהמעלות ולא מהחסרונות, מהדברים הטובים שיש בנו ולא מהרעים. כבר בתחילת חודש אלול, חודש חשבון הנפש, נחשפה מעלה גדולה שלנו: הערבות ההדדית. אלפים רבים הגיעו לפני כמה ימים לדוכני "עזר מציון" לנסות למצוא תורם מתאים לרוני כהן, וכך כתב לי בשעת לילה מאוחרת המתנדב אורן שחף:

"בשבת בבוקר הגבאי שלנו קרא למתפללים שוב ושוב להגיע ביום ראשון לתת דגימת רוק לרוני בת רות. אני ריכזתי דוכן בראש העין. אתמול הגיעו אלינו המונים, גם כאלה שידעו שהם לא מתאימים מבחינת העדה, ורק הגיעו לעזור במה שאפשר. אישה אחת, חצי מרוקאית וחצי תימנייה, כמו שמחפשים, הגיעה פתאום לפני הסגירה. שאלתי אותה מתוך סקרנות איך הגיעה, והיא ענתה: אני מעיר אחרת, שמעתי ברדיו על המקרה ומיד עזבתי הכל ולקחתי מונית עם תינוק בסל-קל בעשר בלילה. אנשים סביבה במתחם התרגשו עד דמעות. אחרי שסיימה שאלתי איך היא תחזור הביתה, והיא אמרה שתחפש אוטובוס ותסתדר כבר. אמרתי לה שאעזור לה למצוא אוטובוס, ועל הדרך פגשנו שלושה בחורים (בתמונה). סיפרתי להם על המעשה שלה והם התחילו 'לריב' ביניהם מי ייקח אותה בחזרה לעירה. אחד טען שהאוטו של השני ישן יותר, השני טען שלראשון אין מספיק דלק, ובסופו של דבר הם התפשרו ביניהם והיא הוחזרה עד דלת ביתה. שאלו אותי אתמול בדוכן מה כל כך מיוחד ברוני, שכל עם ישראל עוזב את עיסוקיו כדי לעזור לה. אני חושב שהשאלה מופנית כלפי כל אחד מאיתנו: מה כל כך מיוחד בנו, שאנחנו באים לתרום, לעזור, לפרסם ולחפש תורם? לילה טוב, שנה טובה"

לכאורה זה פסוק מובן מאליו: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". מי שבונה בית חדש צריך לשים מעקה על הגג. התורה קוראת לנו לדאוג לאמצעי בטיחות שונים, כדי שאנשים לא ייפגעו חלילה בבית החדש. אבל מה נאמר על בית חדש שנחנך אחרי שפועלים מתו כדי להקים אותו? מאז תחילת 2018 נהרגו 30 בני אדם בתאונות באתרי בנייה, רובם בנפילה מגובה. שמעתם על כתבי אישום נגד האחראיים? על שביתה באתרי הבנייה? העובדה שאנחנו מוכנים "לשלם" קורבן כזה היא מטרידה. אנחנו עוסקים רבות במחירי הדיור, בלי לדבר על המחיר הכבד הזה. פה ושם יש סיקור תקשורתי (מצרפת שער עצוב אחד לדוגמה). השבוע גם הפגינו כמה עשרות בני אדם מול ביתו של מנכ"ל חברת הבנייה אלקטרה, כיוון שב-3 השנים האחרונות מתו 9 פועלים באתרי בנייה שקשורים בחברה.

כשחז"ל מתארים את הדור האכזרי שבנה את מגדל בבל בספר בראשית, הם כותבים עליהם כך: "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים ליבם אליו. ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים ואומרים: מתי תעלה אחרת תחתיה?". זוהי אזהרה. חברה שבה לא אכפת מאדם שנופל ומת, אבל אכפת מאבן שנופלת – לא תשרוד.