תם השרב הגדול. רוחות קרירות מנפחות את הווילון, עד שאפילו הכד עם פרחי השושן הצחור שנפתחו סוף סוף, לא יכל להן.
כך מצאנו את הפרחים המלכותיים, מוטלים על הרצפה, בין שברי הזכוכית והמים.

רוח מלטפת נושבת.
מלווה את הליכת הבוקר שלי במדרכה המתפתלת בואכה כביש רמות. נושאת בכנפיה את רטיבות הטל שנח על הצמחים, ואת ריחם הנעים של הפרחים הצהובים של אחירותם החורש.

לא כך היה במחנה ישראל בפרשתנו:
אש פרצה פתאום בקצה המחנה. מכלה את יושבי הקרנות, מכלה את החבורה הזאת, המתלוננת הסדרתית.
"וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר, יא':1)
מהבוקר בו עזבו את הר סיני, והתחילו את הנסיעה לכיוון ארץ ישראל, הייתה אווירה קשה.
מיד עם תחילת המסע לארץ ישראל המתואר בפרשתנו החלו הקיטורים:
" וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (שם,שם)
על מה הם מתאוננים, מה הבעיה, מה הקושי?
למעשה לא היה נושא העומד על הפרק, הם פשוט רצו להתאונן ולקטר.
הם היו כמתאוננים, לא מפורטת כל תלונה, רק העובדה שהתלוננו.

קל מאוד להיות בעמדת המתלונן המתמיד. לא צריך לשקלל צרכים ונתונים, לא צריך לקבל הכרעות.
המתלונן רק מבודד את אחד המרכיבים, ומתאר את העוול שנעשה בו, הוא לא בודק השלכות, לא בודק כדאיות מול הפסד,
הוא רק מבקר ומונה פגמים, מטיל דופי בכל מעשה, ומנתח פסיכולוגית את המניע חבוי, הלא טהור, הנסתר של כל פעולה. הוא, לא אחראי לשום דבר, רק האחרים. מכיוונו עולה תמיד ענן של זעף וכעס, ציניות ופסימיות. הוא יצטרף תמיד אל המוחים במקבלי ההחלטות, אך לעולם לא יציג מועמדות כדי לא לעמוד בביקורת.

ממה מגיעה התנועה הנפשית של ההתאוננות?
היא מגיעה מחוסר אמונה שהמציאות הולכת ומתקדמת, מחוסר אמונה ביכולת התיקון של האדם,
שאפשר להשפיע ולשנות. דווקא כשעם ישראל מתחיל לנוע ולהתקדם, אנשים בקצה המחנה, מתלוננים ומקטרים;
"למה כל ההשקעה והמאמץ הזה? הרי זו הליכת סרק, הליכה סיבובית שתביא אותנו לאותה נקודה ולאותו מקום, ולא תשנה דבר בעולם."

המקטר יכול לבחור להיות קורבן ומסכן. יהיו לו רווחים, כולם ירחמו עליו, הוא לא מחויב לעשות שום דבר, כי הוא מסכן והמציאות בה הוא חי קשה ומורכבת.
אבל הוא יכול לבחור לקום ולעשות, נכון, זה יכריח אותו לפעול, ליזום, לקחת אחריות, ליצור ולהניע,
ונכון הוא יתקל במורכבויות ואולי להיכשל. אבל רק כך הוא יוכל להשפיע, ליצור את האושר במו ידיו,
ולהיות מנהיג.

ביקורת היא עניין חיוני, והיא חייבת ללוות כל פעולה וכל מעשה.
ביקורת טובה כשהיא נעשית באהבה, לא על ידי מתאוננים מקצועיים, ממי שיודע לשקלל,
ממי שיודע באיזו עדינות צריכה להתנהל ביקורת, כדי שתהיה בונה ולא הורסת.

אם מתלוננים עלי, משמע שאני מאלו העושים והמקדמים, ולא נהנית לשבת בכורסתי החביבה, ולקטר.

"אנשים מסוימים תמיד מתאוננים על כך שלשושנים יש קוצים;
אני אסיר תודה על כך שלקוצים יש שושנים". (אלפונס קאר)