צהרי יום שישי, סובבים בחנות האופטיקה, ממהרים להחליט איזו מסגרת היא היפה מבין השתיים ולסיים את העסקה.

ממהרים להגיע הביתה, אפילו הבחור הנחמד ששרת אותנו, לחש בתחנונים 'בואי שבת' כשהזין במחשב את הנתונים שלנו, וחיכה למדפסת שתפלוט אותם.

משהו באוויר כבר מתחיל להשתנות, החיפזון והאינטנסיביות של יום שישי אינם דומים לשאר ימות השבוע,

יום שישי הוא אחר, נוגע כבר בשבת ומקבל משלוותה.

העולם מתייחס ברצינות לדיבר הרביעי בעשרת הדברות.

ליתר דיוק אל חלקו הראשון  "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (ויקרא,כג':3)

אך עם זאת, ברור שהמצווה כולה היא רלוונטית:

השבת מקבלת משמעות בשל העבודה במשך ששת ימי השבוע, ואילו ימות החולין מרוממים באמצעות השבת.

השבת לא קשורה לתנועת השמש וגם לא לירח,

היא הכתר ביחידת הזמן של שבעה ימים שקבע אלוקים, היא יוצרת אי בחיינו, שבגבולותיו אנחנו חופשיים באמת,

על חופיו אנחנו יכולים להישען על משענת הכסא ולהתרווח, חופשיים מלחצי העבודה,

חופשיים מדרישותיהם של מעסיקים תובעניים,

חופשיים מהמרדף אחר הישגים,

חופשיים להיות אנו עצמנו,

חופשיים להקשיב, לשמוע ולדבר עם אהובינו.

בימי משה, יום שבת היה היום החופשי מעבדות פרעה. בימינו, זה יום של חופש מהדוא"ל, מהטלפון החכם על רשתותיו וקבוצותיו, ומהציפייה שנהיה זמינים מסביב לשעון.

אנחנו צריכים את הזמן הזה, לנשום, לשאוף, לצמוח.

אנחנו שואפים לאוטופיה, אוטופיה היא רעיון טוב אך נראה שתגיע רק באחרית הימים, כל כך הרבה דברים צריכים להשתנות עד אז, כלכלית וחברתית.

השבת היא אוטופיה, במשך עשרים וחמש שעות על כולם מוטלת החובה לנוח:

"לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". (דברים ':13)

אי אפשר לטווח ארוך לעבוד ללא מנוחה, גם האדם החזק ביותר נדרש לרענן את מאגרי האנרגיה שלו, לא רק הגופנית, בעיקר זו הרוחנית.

בשבת כולם שווים, היררכיית העבד אדון, עשיר ורש מתבטלת, אפילו את בעלי החיים אסור להעביד.

שבת היא מעין העולם שיבוא, היא תמונה אחת אמנם מהסרט כולו, אבל לא בעתיד.

היא כאן ועכשיו,

 כל שבוע,

כל שבעה ימים.

כשעוצרים כל מעורבות יצירתית בעולם הפיזי, אפשר להסתכל פנימה, ולראות פתאום את הדברים החשובים באמת,

כל מה שכל כך דחוף בימות החול, פתאום עומד, ממתין בהכנעה ובסבלנות ומגיע תורם של הדברים החשובים, אך הלא דחופים, אלו שקולם לא צורח, אבל אלו שעושים אותנו מאושרים באמת.

בואי שבת.