ביום שישי שעבר, נכחתי בשיח גלריה בתערוכה 'יפה להחריד' במרכז ההנצחה בטבעון. זוהי תערוכה קבוצתית של כמה אמנים. ”יפה להחריד“ עוסקת בתהליכים מחזוריים של בניה וחורבן, בניה והרס כדפוס פעולה, כשני קצוות מנוגדים של אותה הסקלה. האמנים המציגים בתערוכה הם גם הבנאים וגם המבצעים את פעולות ההרס. אני מודה שהתערוכה טובה מאוד מבחינה אוצרתית אבל קשה מאוד מבחינת התכנים שלה. וחשבתי עליה מאוד בהקשר של כמעט סוף העולם שמגיע אלינו השבוע בפרשת נח.
הפרשה הזו מכילה בתוכה המון דימויים ותמיד אני מתלבטת על איזה מתוכם לבחור לכתוב. יש מבול, יש תיבה, יש בעלי חיים, יש יונה, יש קשת, יש מגדל בבל ויש צדיק אחד. הפעם בחרתי להביא סיפור, הסיפור הזה היה בתוך תיבת עץ צבועה שקיבלנו כמתנה בבר מצווה של אביעד, האחיין שלנו, שגם חגג בפרשת נח. על התיבה היה כתוב 'זה נח שיש תיבה'..

והנה הסיפור:
עם היוולדו של האדם, הפקיד בידיו האלוקים שתי תיבות מרובעות, אפורות ופשוטות מראה. שאל האדם את האלוקים: "לשם מה שתי התיבות?"
אמר אלוקים לאדם: "בתיבה אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק. כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה, תניח בתיבה הראשונה".
"
ומה אשים בתיבה השנייה?", שאל האדם.
"
את כל רגעי הכאב והצער", אמר לו האלוקים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בתיבה. את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".
"
ואיך אדע להבחין בין התיבות?", שאל האדם,"שתיהן אפורות ופשוטות?!".
"
ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן", הבטיח לו האלוקים.
החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בתיבה אחת, ובשנייה הכניס את רגעי הכאב והצער. במהלך השנים החלה תיבת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה – נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה. אך תיבת הצער לא השתנתה מעולם. צבעה נותר אפור, רגיל ומשעמם.
הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם. כשהגיע לשערי שמים, התבקש האדם להציג בפני האלוקים את תיבותיו. הרים האדם את תיבת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו, והוא יכול היה לשאת אותה אל פני כסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוקים. גם תיבת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.
פתח האלוקים את תיבת האושר, והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל.
פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים, והודה לאלוקים, שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.
הגיע רגע פתיחת תיבת הצער. התכווץ האדם במקומו. הוא לא רצה שאלוקים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"
פתח את התיבה", הורה לו האלוקים. פתח האדם את התיבה, הביט לתוכה, והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול. "אני מצטער", אמר האדם לאלוקים, "כנראה פגמתי בתיבה במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך". חייך אלוקים אל האדם. "התיבה שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה – עם החור".
האדם לא הבין. תיבה עם חור? לשם מה?
אמר האלוקים: "לאדם קשה להינתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר שלא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, די בכך שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב ולחוות אותו שנית".
"
אם כך, לשם מה נתת לי את התיבה?", שאל האדם.
"
אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות", אמר האלוקים. "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שהאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב – לכן תיבת האושר נועדה לאגור, וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב".
אכן, זה מה שראוי לאדם לעשות: לזכור את הרגעים הטובים של החיים. אמא שלי קוראת לזה ללקט רגעי אושר.

פנים וחוץ, להיכנס ולצאת מהתיבה, מהווים גם מהות בדברים שקראתי השבוע אצל סיון רהב מאיר:
"כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן. זה אחד הנושאים שמעלה פרשת השבוע החדשה פרשת נח. תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף למילה. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה".