רגע לפני הכניסה לארץ, בהתרגשות עצומה של אב הנפרד מבניו, מלמד אותנו משה עוד שיעור חשוב על  מושג הברית; אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (דברים כט ט-יא).

גם בבריתות אחרות אנו "ניצבים", כמו בטקס בו אנו באים בברית הנישואין; כל העומדים מתחת לחופה "ניצבים" לקראת מעמד כריתת הברית בין בני הזוג. רגע מרגש, הדמעות זולגות, האהבה והיראה מרחפות באויר, עוד רגע הרב יקדש את הזוג ויביא אותם בברית הנישואין. דברי ההמשך של משה רלוונטים גם כאן; לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.(דברים יב-יד). האל מכוון לכל הנשמות שעוד טרם באו לעולם וכך גם בברית הנישואין, הברית הזו אמורה לתפוס ולהיות "ניצבת" גם לכשיוולדו הילדים.

אז מה יש בו במושג "ניצבים" שהופך כל כך חשוב? כשאנו עומדים, ניצבים, זקופים, מה קורה לנו? מה משתנה בנו לעומת מצב ישיבה או שכיבה? שנייה דומיה עם עצמכם, ותגלו כי אין זה דבר של מה בכך. המילה "ניצב" היא ההפך מ"אנך". היא מגלמת בתוכה כל כך הרבה משמעויות גלויות ונסתרות:

-          אנו עומדים זקופים במלוא קומתנו, כמעט כמו עמידת "דום" בצבא.

-          בעולם הטבע זהו המצב החשוף ביותר, ולא בכדי כך גם בברית.

-          בעולם הרוחני, אנו מתיימרים כניצבים להיות הכי קרובים לעולמות של מעלה, למציאות רוחנית עליונה של מלאכים.

-          הניצב עומד במקומו, הוא נוכח! במלוא הוויתו ואחריותו למעמד, כמו חנה בשילה המקיימת את הברית בדבריה; "אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" (שמואל א' כו).

-          להיות "ניצבים" זה לא נוח. לעמוד עם משמעת פנימית זמן רב, זה קשה אך עמידה זו מחברת בין הגוף והנפש לנוכח המעמד.

-          כשאנו ניצבים במעמד הברית עם אבינו שבשמים, או במעמד ברית הנישואין, אנו נותנים כבוד לאחר בקימה לכבודו. זהו אות מקובל של כבוד, כאשר מישהו חשוב ניצב לפניך ואתה נעמד לכבודו, בין אם זה רב חשוב, מנהיג, מורה וגם בן/בת זוגך לעתיד כל כך חשוב/ה שבמעמד זה אתה ניצב לכבודו. 

-          ניצב הוא סימן לחיים. אנך הוא סימן לשינה או אף למוות. במצב זה אתה ערני, במלוא חושיך, שכלך, לבך ונפשך מתפקדים במלוא חידודם.

-          אור החיים (ביאורו לדברים כט, ט) מתאר את המושג "ניצב" כלשון מנוי, כמו במגילת "רות": "הניצב על הקוצרים". הניצב מקבל על עצמו מינוי מחייב. (מעניין לציין בהקשר זה כי רק בהיררכית הדרגות במשטרה מופיעות דרגות "ניצב" המחייבות כל כך בעומק מהותן, כאשר בראשם עומד רב-ניצב, הלא הוא מפכ"ל המשטרה.)

הברית של עם ישראל לא מסתיימת במעמד הברית בעת היותם ניצבים. נקבע לה "אות" בשבתות ובמועדים. אות זה, כמו פעמון עדין, מזכיר לנו מדי שבעה ימים את המחוייבות ההדדית שיש בינינו. אנו רק צריכים לקבל את האות ועולם שלם נפתח לרווחה במרחבי זכרוננו על מעשי החסד והגבורה שעשה האל עמנו ואת התחייבותנו לקיים את חלקנו בברית זו. (שיר השירים שנקרא בקבלת שבת מזכיר לנו את הדמיון למעמד הכלולות; כולו שיר אהבה בין האל לשכינה וההתאחדות בין עם ישראל לאלוהיו).

ומכאן לחיי הנישואין בין בני זוג: אי אז בעבר, באחד הימים המרגשים בחיינו, עמדנו מתחת לחופה, ניצבים, איתנים, מחוייבים, מלאי קדושה מגודל המעמד. אך איה אותו פעמון עדין אשר יצלצל לנו מדי פעם ויזכיר לנו את הברית עליה התחייבנו? איה הוא אותו "אות" לברית בינו לבינה?  מניצבים אנו הופכים לעיתים לאנכים. שכחנו את המנוי. שכחנו את הדרגות.  שכחנו את הכבוד בגינו עמדנו בראשית דרכנו מתחת לחופה ניצבים זה לצד זו. אין לנו יום בשבוע בו אנו מחדשים את הברית, אין לנו אות וסימן להזכר בכל הטוב והחסד שיש בינינו.

אם היה הדבר בידי, הייתי נותנת בידי כל זוג וזוג מתנה ליום כלולותיהם את פרשת "ניצבים" על קלף יפה כ"אות" שבועי, שיקראו ביחד אחרי הקידוש בעודם קמים ממושבם. שיזכרו בברית, שייזכרו בקדושה שחשו זה כלפי זו ובכבוד המעמד, שייזכרו כמה ציפו וחיכו להתאחד כאיש אחד ולסיים את בדידותם ולהמשיך במסע חייהם ביחד, שיזכרו בכל מה שחשו בגופם ובנפשם בעודם ניצבים מתחת לחופה יחד עם ילדיהם שעוד טרם נולדו, שייזכרו כי להיות "ניצב" זה מינוי מחייב, לדורי דורות; " וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט יג-יד).  

ומה נשאר לנו שנים אחר כך? כשופר בו אנו תוקעים מראש השנה ועד יום הכיפורים אנו חוזרים להיות בני אנוש, כפופים מעט, מעוגלים, מנמיכי קומה, נושאים לעיתים קול תרועה, לעיתים שברים. ולעיתים אפילו קול השופר כבר לא נשמע כלל. (זה הסימן בשבילי בקליניקה שהמצב גרוע ביותר. שידברו, שיגידו, שיצעקו אם צריך, שיעמדו או ישבו, רק לא אדישות או שתיקות).

כך הדבר גם בפרשת "וילך" שמגיעה מיד לאחר פרשת "ניצבים", אני מתחננת בליבי שימשיכו ללכת, שיהיו בתנועה, שימשיכו את הברית ביניהם ממקום של התפתחות וצמיחה, ממש כמו משה בערוב ימיו הוא אינו מפסיק את המסע, הוא נמצא במצב של "וילך" וזהו המצב בו גם הזוגיות שלנו צריכה להיות אחרי שהיינו ניצבים יפים כל כך במעמד החופה והקידושין. אני מדמיינת מצב זה בדיוק כפי שתיארו ר' ישראל מסלנט: "האדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. אם תפסיק מעופה לרגע, הרי היא צונחת ונופלת".

ואם מתאים לכם "אות" אחר להזכיר את כל זאת, אנא עשו זאת; רק לא לשכוח, רק לא לשקוע תחת משא החיים, רק לא להתרחק, לא לשכוח להיות נוכח גם כשלא תמיד נעים ומתחשק, לא להתמסר לנוחות שבהתפרקדות מול מסכי הטכנולוגיה במקום להיות ניצבים זה לצד זה כשצריך, לא לשכוח כי בתוך היום יום השוחק חייבת להכנס גם קצת רוחניות וכבוד השמור לאנשים שאינם מובנים מאליו בחיינו. נישואין זה ניסוי מתמשך תוך כדי תנועת החיים המשתנים תדיר, ובהעדר יום שבועי שמציין ברית זו על כל מצוותיה, בואו נהיה יצירתיים ונבנה לעצמנו אות כלשהו, פעמון עדין שנדע לשמוע את קולו הקורא לנו לשוב בחזרה לקדושת הנישואין, שלא נשכח את היופי הפנימי והחיצוני שבכל אחד מאיתנו, שלא נישן ולא נתיישן, שנזכור מדוע ולמה בחרנו בברית זו, ונחדש ימיה כקדם מעת לעת עם "בגדי שבת", הדלקת נרות חגיגיים, זמירות ואוכל משובח לגוף ולנפש.  תמיד יש לעמוד על משמר הנישואין ולהיות במצב של "וילך" קדימה והלאה, במעוף אל מעלה.