תם השרב הגדול,

אידי החום שרבצו במוחי,

מתפוגגים לאיטם,

ואלול שנחלץ מקליפותיו של אוגוסט ,

יכול להשמיע את קולו. 

בשבועות הקודמים לימדה אותנו התורה רבות בעסקי מלחמה,

בדרכי לחימה, במלחמה ושלום.

פרשת השבוע שלנו, פרשת כי תצא, למרות כותרתה "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כא:10)  איננה עוסקת במלחמה.

היא נפגשת עין בעין עם הלוחם ובהשפעת הקרב על אישיותו.

האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות, שנותרו בעורף.

גם המוסר יוצא בה לחופשה ללא תשלום, ונדמה לאדם שהכל מותר.

והחיילים השבים משדה הקרב,

גם אם לא נפגעו בגופם,

מתמודדים עם משמעויות חדשות והשלכות על הרבה משטחי חייהם,

אישית, מוסרית נפשית ולפעמים אפילו משפטית.

הגוף שאחראי על הוצאת החייל למלחמה,

אחראי גם לבעיות הרוחניות שנוצרו לו בעקבותיה.

בכל יום אני מתעוררת לקרב,

ולא כי אני מתגוררת מעבר לקו הירוק, או בעוטף עזה,

בכל יום מתנהלים בתוכי מאבקים וקרבות,

איך לדבר, עם מי לדבר, מה לשמוע מה להשמיע,

מה לאכול, מתי לאכול,

גם כשאינני מודעת להן- מתרוצצות בתוכי שאלות של:

לסיים את הספר הנפלא לפנות בוקר או לכבות את מנורת הלילה?

לחייך ולהאיר פנים גם למי שלא ממש נחמד?

לתת גם כשאני יודעת שלעולם לא אקבל בתמורה?

לתת זכות קדימה בכביש לנהג עז פנים?

בשבוע שעבר למדה אותי הפרשה לראות ולהתבונן: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דברים יא:26)

לקנות ידע כדי להעשיר ולמלא את המאגרים הרוחניים שלי.

השבוע מדברת הפרשה על שמיעה:

"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה" (דברים כ:'3)

קול השופר של ימי האלול,

מבקש לתת לי משהו אחר,

הבנה אחרת:

ללמוד לשמוע ולהקשיב.

לשמוע את הקול הפנימי שלי.

קולות השברים והתרועה חודרים אלי דרך שכבות ההרגל והשגרה,

ישר אל הנשמה,

ו'נשמה שנתת בי טהורה היא'.

ואני זוכה לשמוע את הקול: שובי אלי.

התורה מלמדת אותי להתייחס אל הקולות הללו בכובד ראש,

להיות מודעת אליהם,

לא להשלים עם חולשותי ולהוריד את הרף,

לצמצם את שאיפותי מתוך פשרה עם המציאות.

ובמלחמה כמו במלחמה,

לגייס טכניקות, להיות קשובה, לתכנן מעקפים,

לבדוק אסטרטגיות,

מלחמה לא מסיימים ביום אחד.

"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"  (דברים כא:13)

כדי שגם במלחמה הזו, שחכמינו קוראים לה המלחמה הגדולה,

אוכל לסמן לעצמי הצלחות, אוכל להרגיש כי:

"ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא:10),

אני צריכה להשקיע.

הבקרים הקרירים של אלול,

סלסולי הערפל בעמק הנשקף מחלונות ביתי,

מאפשרים לי לרגע קט,

מפגש עם המקומות הללו,.

קול השופר מרטיט את העדינים שבנימי נפשי,

ומזכיר לי לחזור לאיזון.   

במילים הקשבה ותשובה

יש שתי אותיות משותפות:

ש' וב'

הם מזכירות לי את שבת.

אותה תחושה של מנוחה ושלוות הנפש שהשבת מעניקה לנו,

אחוש אם אקשיב אל הקול, אחזור למקומי האמתי,

אני בטהרתי ללא כחל ושרק.