בספר "דברים", שהוא נאום הפרידה של משה רבנו, יש עיסוק רב בזמן. 40 שנה הרי התעכב העם במדבר בגלל שטעה. 40 שנות נדודים, עם עליות ומורדות, עם חניות קצרות וארוכות והרבה בלבול ותהיות בדרך. ומה בימינו? איך לא לבזבז זמן? איך להתמקד? הנה טקסט קצר ותמציתי של ד"ר יחיאל הררי, חוקר חסידות, על היחס שלנו לזמן. מאז שקראתי אותו נזכרתי בו שוב ושוב, ואז שוב, אז החלטת לשתף:

"שמירת הזמן, ניצול של כל רגע לתכליתו, הוא אחד מעקרונות היסוד בחינוך, העולים ממחשבת החסידות. שכן זמן שווה יותר מכסף. זמן שווה חיים. הזמן הוא נברא, וכשם שלכל נברא יש תכלית, כך גם לכל רגע יש תכלית. רק שלזמן אין תמורה. אם אבד לא ניתן להשיבו. כלומר מי שמבזבז זמן – מבזבז חיים.

עיקרון זה תקף לגבי מבוגרים וילדים באותה מידה, ונכון גם לגבי שמירת זמנו של הזולת. בהירות, משמעות ושמחה בדרך כלל יעזרו לנצל את הזמן. עצבות, בלבול ועיסוק מוגזם ב'אני' יובילו בדרך כלל לבזבוזו".

יש לי הרגשה שתצאו עכשיו מהאתר, אבל אם לא, הנה עוד רעיון רלוונטי לדורנו:

יותר קל לקבל מחיאות כפיים. יותר קל להחניף לקהל, להגיד לו מה שהוא רוצה. אבל משה רבנו בוחר בדרך אחרת. ספר "דברים", כולל לא מעט דברי תוכחה. למרות שמשה עוד מעט נפרד מהעם - ואולי דווקא כיוון שעוד מעט הוא נפרד מהעם - הוא לא נמנע מפירוט החסרונות והבעיות. זו לא הרמת כוסית חגיגית, זו לא מסיבת סיום מלאה בשבחים. משה רבנו לא מייפה ולא מטאטא, ואומר לעם אחרי ארבעים שנים את האמת בפרצוף. גם את הדברים הטובים, אבל בהחלט גם את מה שטעון שיפור. זה כמובן נעשה בנימוס, בכבוד ובחוכמה, אבל עדיין - הוא שם על השולחן את חטאי העבר, וקורא לתקן אותם בעתיד.

מאז ומתמיד משה רבנו הנהיג, ולא רקד לפי חליל ההמון, אבל נאום הסיכום הזה מעיד יותר מכל על דאגתו לעם. מי שלא אכפת לו ממך, יכול גם למרוח אותך במחמאות ובחנופה. לפזר שבחים בלי כיסוי, ואחריו המבול. אבל מי שבאמת מרגיש אחריות לגורלך, שחש שהדברים חשובים לו, מעז גם לומר שלא הכול בסדר, שצריך לשפר. זה מה שמשה עושה השבוע בפרשת השבוע, וזה קשור מאוד גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים בשנה, ערב תשעה באב. חז"ל מסבירים לנו שאחת הסיבות לחורבן הייתה חנופה אחד כלפי השני, בלי להעמיד במקום את מי שמתנהג לא בסדר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". לייקים זה לא הכול בחיים

..

מתוך דף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews/