את התמונה הזו שלחה לי חברה, לפני כמה דקות, מנתב"ג, בדיוק כשהסתכלתי על פרשת השבוע-"חוקת".

יש בפרשה עיסוק רב בעצם הכניסה וההגעה לארץ ישראל, נושא שרלבנטי עד ימינו. בהתחלה, משה שומע בפרשה לראשונה על כך שלא ייכנס לארץ ישראל. הוא יראה את הארץ מנגד, אבל ייקבר במדבר. לומדים מכאן שזו זכות לבוא בשעריו של המקום הזה. זה לא מובן מאליו. מייד אחר כך לומדים שזה גם לא כל כך קל - עם ישראל מבקש מכמה עמים לעזור לו בדרך לארצו, אבל נתקל בסירוב, בקשיים ובמלחמות. אחרי המלחמה עם מלך סיחון שמסרב לסייע, מתוארים קרבות גם בארץ האמורי ובארץ הבשן, שמסתיימים בהצלחה, והמסע לארץ נמשך.

לפני דקות ספורות נחתו פה 56 עולים חדשים מארצות הברית. אלה רק חלק מהם, ובמהלך הקיץ יגיעו עוד כאלפיים. בין העולים הבוקר – חמישה צעירים שיתגייסו כחיילים בודדים, תינוק בן שנה ועולה בת 84. גם העלייה הזו, שמתבצעת דרך ארגון "נפש בנפש", היא לא קלה, אבל דווקא מהצד השני – הם לא באו מהמדבר השומם ומתוך מלחמות, אלא מתוך שפע ורווחה. עזבו את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עבור ארץ זבת חלב ודבש. ברוכים הבאים.

אבל למה זה כל כך משנה איך להוציא מים מהסלע? בעצם, מדוע אלפי שנים מנסים הפרשנים להבין את הסיפור הזה, של משה שמכה את הסלע ומוציא מים לעם, ואז מתבשר שהוא לא ייכנס לארץ ישראל? למה זה כל כך חשוב ועקרוני מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות? כנראה שיש פה איזה סוד – מסר על הנהגה, ועל ציבור, על הכניסה לארץ, וגם המים הם לא בדיוק מים. זה הרי ידוע שהתורה נמשלה למים.

ואז הכול ברור. כך מסביר זאת למשל הרב אליהו בלומנצוויג, ראש ישיבת ההסדר בירוחם: פעמים רבות האדם רואה מולו "סלע", מציאות חסומה, חומה חוצצת. אפשר להכות אותה, אבל כדי באמת לעורר כוחות פנימיים, להוציא מים שנמצאים בפנים, צריך לדבר. צריך להסביר, להתחבר, לשכנע. זה סגנון הנהגה וחינוך בוגר ומשמעותי יותר. עם הכניסה לארץ, משתנה הדרך להוביל את העם: ההכאה לא תועיל. גם היום, חינוך והסברה הם הדרך המועילה ביותר. מעבר למה שנראה לנו כמו סלע יבש יש מים חיים, והדרך להגיע אליהם היא לא עם מקל ביד, אלא עם מילים נכונות בפה. שבת שלום!