ופתאום, בשיאו של טקס חגיגי ומרגש – טרגדיה.

העם כולו חיכה לחנוכת המשכן, אחרי כל ההכנות, אבל אז – שני בניו של אהרון הכהן נפטרו בפתאומיות. הסיבה, על פי מה שמסופר בחלק היומי בפרשה: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם".

מהי אותה אש זרה? ובכן, את השאלה הזו שואלים את עצמם פרשנים כבר אלפי שנים. מה היה החטא החמור שהם עשו שם, במהלך חנוכת המשכן?

הרב שמשון רפאל הירש מסביר שהם הלכו אחרי הרגש ולא אחרי השכל. הקריבו אש בבית המקדש סתם כי "בא להם", מבלי שצוו על כך.

אנחנו מכירים היטב ביטויים כמו "בא לי", "זורם לי", "אני לא מתחבר", "אני לא במקום הזה", "לא מדבר אליי". הרב הירש (אולי לא סתם הוא היה מגרמניה...) הוביל גישה אחרת לגמרי, של ציות ודייקנות ומחויבות ומסירות.

כך הוא כותב על מותם של בני אהרון ועל אותה "אש זרה" שלהם: "לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. בני אהרון מתו מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: אל ילמדו רק את מה שלבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".

אני לא מבינה באומנות, אבל היצירה הזו – שהוצגה לאחרונה בביאנלה לאומנות יהודית עכשווית ב"היכל שלמה" בירושלים – גרמה לי לעצור מולה לכמה רגעים. האמנית רות שרייבר גזרה יותר מעשרים אלף דפי נייר בצורה של כפות ידיים, ולמעלה, כתובה עליהם ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום".

בפרשתנו, שמיני, אהרון הכהן מברך את העם לראשונה בברכה הזו, שתישמע מאז אינסוף פעמים ברחבי העולם, לא רק ב"ברכת כהנים" במהלך התפילה, אלא גם, כמו ביצירת האומנות הזו – מדי ליל שבת, בסעודה, כשההורים שמים את ידיהם על ראש ילדיהם, ומברכים אותם בפסוקים העתיקים האלה.

גובהה של היצירה יותר ממטר. היא מראה, דף אחרי דף, ברכה אחרי ברכה, איך הילדים גדלים וצומחים לנו מתחת לידיים משבוע לשבוע, ואיך מדור לדור אנחנו מעבירים את המילים האלה ומתפללים לברכה, שמירה, אור, חן ושלום.

 

מתוך "החלק היומי" על הפרשה של סיון רהב-מאיר ב:https://www.facebook.com/SivanRahavNews/