"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה" – הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע ("צו") מספרת לנו על העבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים. הרבי מלובביץ' מסביר ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך שהאדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. 
שימו לב למשפט חזק של הרבי מלובביץ', על הצורך להגביר תמיד את ה"אש" הזו שקיימת בתוכנו. כששאלו אותו פעם על מצב רוחו הוא ענה: "אני תמיד שמח, ואני אף פעם לא מרוצה".

"תודה שפנית למכבי", "תודה שבחרת ילו", "תודה שתדלקת פז".

המילה הפופולארית הזו, תודה, מופיעה אף היא בפרשתנו השבוע, שם אנחנו לומדים על סוג חדש של קורבן: קורבן תודה. אדם שהיה בצרה ויצא ממנה צריך להביא קורבן מיוחד זה. כתוב במקורות שגם בעתיד - כשלא יהיו חטאים ולא יהיה כבר צורך להביא קורבנות עליהם - הקורבן הזה, קורבן תודה, לא יתבטל לעולם. מדוע? כי רגש התודה הוא דבר נצחי שצריך תמיד לטפח. העירנות הזו כלפי המציאות צריכה להתקיים תמיד. יש צורך לשים לב מתי עליך להודות, מתי מצבך השתפר, מתי נעשה איתך חסד.

רבי נחמן מברסלב כותב על הרעיון הזה כך: "ועכשיו, כשאין לנו קורבן, צריכים להודות בפה בכל לבו, שזהו בחינת שמחה, כי עיקר השמחה הוא ההודאה לה' יתברך, שזה עיקר תכלית השמחה... כי זה עיקר התיקון, שחייבים להודות כשיוצאים מהצרה, לתקן הקלקול שמשם באו הצרות שהוא העצבות... תודה, הודאה, לספר חסדי השם ונפלאותיו איך שנתהפך הכול לטובה, שדווקא על ידי שהיינו בזה העולם וכל אחד סבל מה שסבל, עד שהרבה נכשלו בעוונותיהם מאוד, ועתה נתהפך הכול לטובה".

תודה שקראתם.

(והתמונה - של "כרטיסי ברכה צומי")