בן אדם צריך תקווה. מסופר (בפרשת "תרומה") שבניית המשכן הייתה מעצי ארז. יעקב אבינו, מספר לנו רש"י, הביא למצרים את עצי הארזים האלה ונטע אותם, כדי שבעתיד – יהיו לבני ישראל ארזים לבנות מהם את המשכן. הרבי מלובביץ' שואל למה לא לקנות ארזים מאומות העולם, או לקחת אותם ממקומות שבהם הם כבר גדלים. למה יעקב צריך היה לטרוח ולהביא ארזים מארץ ישראל? התשובה שלו היא (כרגיל) חינוכית: יעקב אבינו רצה לנחם את בני ישראל. לתת להם סמל ותקווה אופטימית. לאורך השנים הארוכות של השעבוד, בכל פעם שהם ראו את העצים – הם נזכרו ביעקב, וגם בייעוד שלהם, ובעובדה שיש להם הבטחה שהם עוד ייצאו ממצרים. כלומר, לצד רעיונות גדולים ויפים על העתיד, בן אדם חייב לראות משהו מוחשי בעיניים. תזכורת פיזית יומיומית.

הנה דוגמה לכך מהתקופה שלנו: בימים אלה ימלאו 30 שנים לשחרורו של נתן שרנסקי מהכלא הרוסי. אסיר ציון המפורסם ביותר, שהיה לסמל של מאבק אנושי לחירות, שרד שנים בצינוק, בכלא, בתנאים קשים ביותר. כשנשאל מה נתן לו כוחות השיב פעם: "ספר התהלים הקטן שהיה לי. לא אני נשאתי אותו איתי, אלא הוא נשא אותי".

מעניין ש-31 פסוקים בלבד מקדישה התורה לבריאת העולם, בספר בראשית. החל מפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר. מדובר בהוראות מפורטות ומדוקדקות של בנייה, הכנה, תפירה והקמה. למה הקוסמוס כולו מתואר בקצרה? למה המשכן, האוהל שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר באריכות?

יש פרשנויות והסברים רבים, אבל אחת התשובות, קצרה ונוקבת, מצאה חן בעיניי במיוחד: באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו.