לפני מספר שנים, לימדתי קורס בשם "סיפורים קשים להבנה בתנ"ך". בין הסיפורים שבהם עסקנו, הופיע גם האונס של דינה על ידי שכם, בנו של חמור, הכנעני. הסיבה שהסיפור היה אז קשה להבנה, ולא כאפיזודה כואבת וטראגית בחייה של נערה צעירה, היתה כתוצאה מפרסומו של הספר "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט. אין ספק שדיאמנט היא סופרת מוכשרת, ויתכן מאוד שהייתי נהנית מספרה, אלמלא הוא היה בדיוני לחלוטין. לרוע המזל, הוא כלל בין השאר פירוש מוטעה ומעוות של כל יחסי האנוש והדינמיקה בין דמויות אמתיות בתורה, ובפרט בדינה, בת יעקב ולאה.

במאמר הזה, ננסה לשנות את תפיסתנו, ולהכיר מחדש את דמותה המורכבת במיוחד של דינה, תוך עיון במפרשי התורה ובמדרשים העוסקים בה.

שם ומהות

ואחר [לאה] ילדה בת, ותקרא את שמה דינה. (בראשית ל, כא)

מסביר רש"י:

שדנה לאה דין בעצמה - אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי [אפילו] כאחת השפחות. והתפללה עליו ונהפך לנקבה. (שם)

מהמאמרים הקודמים, ראינו את כוחה המיוחד של לאה לשנות מציאות דרך תפילה. דינה, כך נראה, החלה למעשה את קיומה בתור עובר זכרי, ונקראה על שם מחשבת הדין של לאה שהביאה להפיכתה לנקבה.

לאה, שידעה שעתידים להיוולד מיעקב שנים עשר שבטים (זכרים), כשלה עצמה כבר היו אז ששה בנים, הסיקה שאם תלד עכשיו בן נוסף (את השבט האחד עשר – יוסף), רחל לא תזכה אפילו לאותו מספר בנים כמו השפחות (שלכל אחת מהן היו כבר אז שני בנים).

לכן, לאה התפללה שתלד בת. אלוקים שמע את תפילתה והפך את מינו של העובר! סיפור זה מרמז על הנסיבות שבהן דינה תימצא בעתיד. יתכן שבנשמתה מצוי אלמנט גברי, פן משותף או מקביל ליוסף, שעשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים עמוקות יותר.

התקשרות עם עשיו

יעקב ומשפחתו חוזרים סוף סוף לביתם בארץ ישראל (כנען), אחרי שעמדו מול עשיו וצבאו בדרך, והגיעו לפיוס כלשהו. במשך כל העימות הזה דינה אינה מוזכרת כלל, והמדרש מגלה שישנו קשר בין היעדרותה לסיפור הטראגי עליו מסופר בהמשך:

ויקם בלילה הוא, ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו. (בראשית לב, כג)

דינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה [עשיו] עינו רמה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני.

אמר לו הקב"ה: ...מנעת חסדך מן אחיך, ...לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור: "ותצא דינה" (בראשית רבה, וישלח עז, ט)

המדרש מאשים את יעקב על הסתרת דינה בתיבה, ומניעת פגישתה עם עשיו. ובכל זאת, איך אפשר להאשים אב דואג על כך שהגן על בתו מפני אדם שנחשב בעיניו אלים ותאוותן שמסוגל לרצוח את בני משפחתו?

מובן שאי אפשר להאשים את יעקב על מאמציו להגן על משפחתו כמיטב יכולתו. אולם ברמה אחרת, המדרש מצביע על נקודה מיוחדת מאוד בדינה, ומוצא בנעילתה בתיבה על ידי יעקב, מעשה תת הכרתי של מניעת חסד, יותר מאשר גילוי דאגה וניסיון לגונן. נראה שטענת המדרש היא שתחת הדרכתה והשפעתה של דינה, אפשר היה לכוון ולרסן את כל תכונותיו הגולמיות של עשיו. היא, יותר מכל אדם אחר, הייתה מסוגלת לעשות את זה, ובכל זאת יעקב נעל אותה. הוא לא רצה שדינה תושפע לרעה על ידי עשיו, אולם לא הבין כראוי, שמצד שני היא הייתה יכולה בעצם להשפיע עליו ולהפוך את כוונו מדרך הרע שאליה הוא פנה.

אם ייעודה הפוטנציאלי של דינה היה להינשא לעשיו, מעניין לציין את נקודת הדמיון לאמה, לאה. כפי שאנחנו זוכרים, בתור בתו הבכורה של לבן, לאה הייתה מיועדת להינשא לעשיו, ועל ידי תפילות ודמעות, היא הצליחה לשנות את המציאות הזאת ויהי מה. לדינה לא ניתנה ההזדמנות ליצור קשר עם עשיו, משום שאביה מנע לחלוטין כל אפשרות כזאת. ובכל אופן, היא כנראה ירשה מאמה את היכולת המופלאה לגבור על הרוע – עד כדי כך שהיתה מסוגלת לעקור את שליליותו העוצמתית של עשיו, ולשנות ולכוון אותו לדרכים חיוביות.

האונס

ותצא דינה בת לאה, אשר ילדה ליעקב, לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור, החיוי, נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה, ויענה. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, ויאהב את הנערה, וידבר אל לב הנערה. (בראשית לד, א-ג)

התורה מזכירה שדינה יצאה לראות את בנות הארץ, אחרי שהגיעו לגור במקום חדש, עיר סואנת, לראשונה. יתכן שדינה, שגדלה בבית המלא כל כך בבנים, חשקה קצת להכיר נערות בנות גילה, לראות את מנהגיהם, להבין אותן. שכם, נסיך המקום, ראה אותה, חטף אותה ואנס אותה (לכאורה בלי לברר יותר מדי את זהותה). אחר כך, קרה משהו מוזר. נשמתו נקשרה בנשמתה, והוא רצה לשוחח אתה, אולי להתנצל על מעשיו.

"יצאנית"

"ותצא דינה בת לאה", ולא בת יעקב היא?! תלאה הכתוב באמה - מה לאה יצאנית אף זו יצאנית. ומנין? שכתוב: "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל, טז). כאמה כן בתה. (מדרש תנחומא – וישלח ז)

המדרש מציין שכמו שהייתה בלאה מידה מסוימת של אסרטיביות, גם דינה היתה כזאת, ואצלה הדבר התבטא דוקא ביציאה אל מחוץ לאוהל, החוצה. האם יש בעיה ביציאה של אשה מהבית? האם יש כאן האשמה של הקרבן? האם דינה גרמה איכשהו לתשומת הלב הבלתי רצויה מצד שכם? האם נשים שמבינות מה טוב בשבילן אמורות להישאר בבית? מה זה אומר לגבי חיינו היום, בחברה המודרנית?

חשוב לשים לב שבמדרש אחר (תלמוד בבלי, עירובין ק':), חז"ל משבחים את האסרטיביות של לאה כדבר חיובי, שהביא ללידת ילד צדיק (יששכר מלשון "שכר שכרתיך בדודאי בני" שאמרה לאה ליעקב ביציאתה לקראתו כשבא מן השדה) שהעמיד צאצאים חשובים. על פני השטח, לא נראה שהוא מעודד נשים להסתגר או להתבודד.

האברבאנל (מפרש ספרדי מהמאה ה-15) רואה את הקשר הטקסטואלי בין דינה ללאה, כמעיד על טבעה החיובי של התנהגותה, ועל תמימות כוונותיה:

לא לספר בגנותה שהייתה יצאנית בת יצאנית, כי הנה לאה צנועה הייתה; אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה, שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה, כי היא הייתה בת לאה המלומדת לשבת בית - כי רחל הייתה רועה את הצאן ולאה לא הייתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה, שהייתה בת יעקב "יושב אוהלים", ואם היה אביה צנוע, כל שכן בתו. וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה, אלא לראות בבנות הארץ. ...יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה, והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות. (אברבאנל – בראשית לג-לד)

דינה הייתה נערה סקרנית שרצתה לראות את בנות הארץ החדשה, וללמוד את הנהגותיהן. לא היה במעשה שום פרובוקציה או חוסר צניעות; הכתוב עצמו מעיד שמה שעניין אותה היו "בנות הארץ", ולא הבנים.

"וירא אותה" - בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון. "ויקח אותה" - ביד חזקה, ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ. והיה חטאו משולש: א] ויקח אותה ביד חזקה - וזה גזל גמור. ב] וישכב אותה – ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל. ג] ויענה – כי לא נתרצתה והיה אונס, אצלה, ונחשב לה לעינוי, ובזה היה גזל גם נגדה. (מלבי"ם – בראשית לד, ב)

פותתה לצאת

נראה שהמפרשים נחושים שלא להאשים את דינה במאומה על התנהגותו של שכם. ואפילו ה"יצאנות" מיוחסת לנכלוליותו של שכם:

מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לו [לאוהל] מתופפות. ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, וּשְללה [חטף אותה] ושכב עמה. (פרקי דרבי אליעזר לח)

מהקטע הזה, נראה ששכם תכנן את הפשע שלו, בכוונה תחילה. מעניין מה משך אותו כל כך בדינה, סינוור אותו עד כדי משיכתה לרחוב, אונס ואחר כך התאהבות בה?

שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב, הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו, לא היה עושה מעשהו. (אור החיים, בראשית לד, א)

נראה ששכם, בנו של חמור, היה נסיך מפונק במיוחד, שהתרגל לקבל כל מה שלבו חפץ. הוא האמין שהכל מגיע לו, שהוא שולט בכל, ושהוא אינו צריך לדחות שום סיפוק. ברגע שהוא חשק במשהו, התאווה שלו באה מיד על סיפוקה. כשהגיעה משפחה חדשה לעיר – משפחה שיש בה אב עם מוניטין של עוצמה, שהתברך ברכוש רב ובבנים – זה הטריד את שכם. יתכן שהוא חשק בדינה בשל יופיה, אולם לא פחות מזה בגלל שהיא "ילדה ליעקב". הוא רצה לשלוט ביעקב ולשבור אותו, כדי שלא תהיה שאלה מי באמת ראש העיר הזאת.

הרב שמעון רפאל הירש (הרש"ר הירש) אומר שהיה כאן מקרה קלאסי של שליט דיקטטורי שרוצה לדכא את החלשים, ובמקרה זה נערה עבריה חסרת ידידות. זה מה שעורר את זעמם של בני יעקב אחר כך, וגרם להם להגיב בכזאת עוצמה והרגשת נקמנות.

שכם תחבל תחבולה שתוציא את דינה החוצה, והיא, בשל סקרנותה הטבעית של נערה צעירה בסביבה חדשה, נפלה במלכודת, ומיד נחטפה ונאנסה.

השפעה פסיבית או אקטיבית?

במשך כל הסיפור הזה, דינה שקטה ואנחנו לא שומעים ממנה מלה. היא קרבן פסיבי לחלוטין לאונס.

מה שהופך את הסיפור למוזר עוד יותר, הוא ההשפעה שבכל זאת יש לדינה על שכם, אחרי החוויה שהוא עבר, שלכאורה היתה פיזית לחלוטין:

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, ויאהב את הנערה, וידבר אל לב הנערה. (בראשית לד, ג)

ההתנסות עוברת מחוויה פיזית חיצונית רגעית, לרגשית ולמהפך פנימי. מנקודה זו ואילך, שכם מטורף מאהבה, נוהג בצורה פזיזה וכמעט בלתי שפויה כדי לנסות לזכות בלב משפחת דינה על מנת להינשא לה. הוא מסכים לימול את כל הגברים בעיר!

בסמיכות הזויה, המדרש מקשר בין רגשותיו של שכם כלפי דינה, לרגשותיו של ה' כלפי עם ישראל:

"וידבר חמור אתם לאמר: שכם בני, חשקה נפשו בבתכם...". ריש לקיש אמר: בג' לשונות של חבה, חבב הקב"ה את ישראל: בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. ואנו למדים אותם מפרשה של רשע הזה: בדביקה - ותדבק נפשו; בחשיקה - שכם בני חשקה נפשו בבתכם; בחפיצה - כי חפץ בבת יעקב. (בראשית רבה פ, ז)

מכל הדברים שאפשר ללמוד מהמדרש הזה, נשים לב לאור החיובי בו מוצגת תשוקתו של שכם (אם כי לא הוא עצמו). רגשותיו רוחניים מטבעם, ובמידה מסוימת מייצגים כמיהה הרוחנית להתחבר ל"בת יעקב" – לעם ישראל.

באופן טבעי היינו מצפים שפושע שאונס ומתעלל בקרבנו, יתעב וישנא אותו (ר' את סיפור אמנון ותמר, שמואל ב, יג, יא-טו). ובכל זאת, מעשהו של שכם גורם בבירור לסוג כלשהו של שינוי באדם רשע וכוחני זה.

נראה שלדינה, למרות היותה פסיבית לחלוטין, הייתה השפעה כובשת על שכם. דבר שמצא ביטוי בקשר המיני שהיה ביניהם, למרות שהוא נעשה בניגוד לרצונה.

ויש הבדל בין אהבה לבין דבקת נפש, שאם יחפוץ נשיא הארץ בבת דל ואביון, יצדק אהבה, לא דבקת נפש. כי הבדל המעלות [האינטלקטואליות והפסיכולוגיות] והמדרגות [רקע] יבדיל בין הנפשות... ותדבק נפשו בדינה, מצד היותה בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת. (מלבי"ם, בראשית לד, ג)

יתכן ששכם נמשך בתחילה לכוח הרוחני האדיר שהיה בנערה הזאת. אולי הוא הרגיש שיש פה אוצר של גדולה, שהתאים לאופיו הרודני. אולם אז, המשיכה התחלפה בהפניית מערכת היחסים מאנוכית ורודנית למטרה הרוחנית של נישואין עם בת ישראל, ולמעשה להתגייר יחד עם כל בני עירו.

אפילוג: דינה ויוסף

אחרי כל הסיפור זה ולאחר זעמם ונקמתם של האחים בתושבי העיר, התורה אינה מספקת לנו פרטים נוספים לגבי חייה של דינה. בכל אופן, המדרש מספר לנו שהיא הרתה מיחסים אלה, וילדה את אסנת שנמסרה לאימוץ. ואז, במהפך מעניין של הגורל, אסנת מתגלגלת לבית פוטיפר במצרים, והיא זאת שנישאת ליוסף, דודה! (מדרש ילקוט שמעוני קלד)

כמה אירוני שבתה של דינה המיוחדת – שכוחות ההשפעה שלה היו מסוגלים לגבור על רשעותו של עשיו ולתת לו סיכוי, ושבסופו של דבר תיעלה את הבהמיות של שכם לדרגות רוחניות – נישאה בסוף לדודה יוסף, שביסודו היה אמור להיות התינוק של לאה במקום דינה!

יתכן שאספקט גברי מסוים דבק בנשמת דינה, גם לאחר שינוי מין העובר. הכח לכבוש ולהשפיע מבחינה חיצונית בדרך כלל מאפיין את הזכר. כמו כן אנו רואים קשר חזק בין נפשות יוסף ודינה. גם בה היה את ה"להבה" הייחודי ליוסף, שבכוחו לכלות את ה"קש" שמייצג את עשיו:

כאשר ילדה רחל את יוסף - ...נולד שטנו של עשו, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" (עובדיה א יח). אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב [מבית לבן ולעמוד מול עשיו]. (רש"י – בראשית ל, כה)

יוסף קיבל כוח מיוחד "לשלוט למרחוק" על הרע ולכובשו. תכונה שהתגלתה בחייו ביכולתו לגור במצרים בין אנשים רשעים, להתגבר על פיתוי, לשמור על צדקותו, ואפילו לעלות לשלטון ולמלוך על כולם. תכונת האופי הבסיסית של יוסף נקראת בספרי הקבלה: " ספירת יסוד" או "צדיק". תכונת אופי זאת מתאימה מאוד גם לדינה.

ההתייחסות במדרש לפוטנציאל המדהים של דינה לשנות את עשיו, וההשפעה המפתיעה שלה על שכם, הנסיך הכנעני, מראה על ההתאמה המעניינת שודאי הייתה קיימת בין בתה אסנת ליוסף, אחיה למחצה.

 (דרך אגב, במדרש אחר מסופר שדינה נישאה לשמעון וילדה בן ושמו שאול, המוזכר אחר כך בין נכדי יעקב כ"שאול בן הכנענית".)

ספירת ה"יסוד" או מידת הצדקות – שליטה פנימית עמוקה על תאוות, לצד היכולת להשפיע חיצונית "מרחוק" מבלי להיות מושפע – הן התכונות שדינה הורישה לבתה. ויחד עם יוסף, ההשפעה העוצמתית הזו זוקקה והתעצמה והוטבעה בקוד הגנטי של עם ישראל, חלק מהמורשת הנצחית שלנו.