בפרשת השבוע הזה אנחנו לומדים להימנע מדקדקנות-יתר, ולא להיות קנאים לרכושנו. כשביקש עם ישראל מהאדומים ומהאמוריים רשות לעבור דרך שטחיהם בדרכו לארץ ישראל, תוך הבטחה לא לגרום לנזק ואפילו לשלם בעד רשות המעבר, הם סירבו בכעס ואיימו לתקוף את בני ישראל אם יעזו לחדור לתחומם. בלי כל ספק, מותר לנו להחליט לגבי הדברים השייכים לנו – אם נאפשר למישהו להשתמש בהם, ומתי. אבל כשאנו בוחרים לתת לאחרים ליהנות מחפצינו, אנחנו מחזקים את הקשר בינינו לזולתנו והופכים את העולם למקום טוב יותר ונעים יותר.

בסיפורנו השבוע, לומד נער ש"לתת" זה לא אומר "להיות פראייר".

אורן נעץ מבט קפדני בכל פריט שפרק מהתיק שלו. הוא היה בטוח שסימן הכל לפני האריזה, אבל בכל זאת כדאי לבדוק שוב. הוא הניח על המדף הצמוד למיטתו את הראשונה מבין מספר חבילות הטישו שהביא.

היי, איך פספסתי את זאת? הוא שאל את עצמו. הוא לקח את הלורד הבלתי-מחיק שהביא בדיוק למטרה זו, וכתב: אורן דביר – פרטי! באותיות גדולות.

עכשיו הכל בסדר. הוא שמע שבפנימיות כל אחד משתמש בדברים של האחרים, ורצה להיות בטוח שהדברים שלו מוגנים.

"היי, מ'ניינים?" נשמע קול עליז מאחוריו. הוא פנה לאחור באמצע סידור מיטתו. "קוראים לי יוני. נעים להכיר", חייך נער ידידותי ששמט מעליו את התיק הכבד שלו. הוא הזיע, ואורן קיווה שאף טיפה לא תיפול על הסדינים המצוחצחים שלו.

"איזה חום", התנשף הנער, "אפשר להתעלף מלהסתובב עם המטען הזה כל היום, לא?"

"אהה", הסכים אורן בחוסר התלהבות. למה הוא מספר לי את זה? הוא תהה.

"תשמע", פנה אליו אז יוני, קצת בהיסוס, "ראיתי שיש לך כמה בקבוקים של מים קרים במקרר פה בחדר..."

אה... זהו זה, אורן חשב לעצמו, הוא רוצה לסחוב חלק מהמים שלי.

"בטח גם ראית שכתוב עליהם 'פרטי', נכון?" הוא פלט.

פניו של הנער נפלו. "כן. בגלל זה אני מבקש. פשוט חשבתי שמכיוון שיש לך כל כך הרבה, וזה קר, אולי אני יכול לקחת קצת עכשיו ואז ולמלא מהברז..."

אורן התפתל בעצבנות. "מצטער, אבל לא. אני אצטרך אותם אחר כך, אבל יש המון מים טובים בברז במסדרון", הוא אמר, מנסה לעטות חיוך ידידותי.

יוני הנהן וגרר את עצמו משם. הוא ניגש למישהו אחר ולחץ את ידו, ואז ראה אורן שהנער השני מוציא בקבוק של פפסי מהמקרר ומוזג ממנו כוס בשביל יוני. כנראה שפראיירים יש בכל מקום – אבל לא אני, חשב לעצמו אורן, מרוצה מעצמו שלא נתן שינצלו אותו.

שנת הלימודים נפתחה בפנימייה, והנערים התחילו להתיידד. תוך זמן קצר הם שיתפו אלו את אלו בחטיפים שלהם, בספרים ובדיסקים. כולם, כמובן, חוץ מאורן. החבר'ה למדו מהר מאוד שאורן לא מרשה לגעת במה ששייך לו, וכשהוא אומר 'לא לגעת' הוא מתכוון לכך ברצינות.

אורן היה די מרוצה מהלימודים במקום החדש. הוא נהנה מהפעילויות המגוונות, ובייחוד מסיורי הטבע הרבים באזור. הדבר היחיד שהפריע לו היה שהוא פשוט לא הרגיש כמו אחד מהחבר'ה. יוני והאחרים הפכו לחברים טובים והם היו תמיד מסתובבים בקבוצות, אבל אורן, איכשהו, תמיד נמצא לבד.

ערב אחד נכנס אורן לחדר לאחר הארוחה וראה את יוני ועוד כמה נערים יושבים מסביב לשולחן, מנשנשים, צוחקים ונהנים יחד. זה נראה כייף, והוא התקרב אליהם. אבל אז, כולם השתתקו... מוזר. כמעט כאילו חיכו שילך משם, כאילו לא היה להם נוח לדבר בחברתו.

הוא הרגיש שהפנים שלו מסמיקות, פנה במהירות וניגש לארונית שלו, שלף אריזה של עוגיות ממולאות בשוקולד (שמסומן עליה 'פרטי!' כמובן) והתיישב לבדו עם ספר בפינת החדר. הוא בלע את רוקו שוב ושוב, עוצר בכוח כמה דמעות שאיימו להתפרץ. למה הוא לא הצליח להשתלב?

"אפשר להצטרף אליך?"

הוא הרים את עיניו וראה את יוני. "בטח", משך אורן בכתפיו.

יוני גרר כיסא והתיישב. "תשמע, בטח נפגעת עכשיו", הוא אמר במילים ישירות, אך בנימה חברית.

"ואתה לא היית נפגע אם היו שונאים אותך?" באה התשובה הכעוסה.

"זה לא נכון!" קרא יוני בהפתעה. "אף אחד לא שונא אותך. מה פתאום? האמת היא שלאף אחד אין שום דבר נגדך. זה פשוט..." הוא עצר לרגע, "זה פשוט שאתה מנתק את עצמך."

"מה זאת אומרת?"

"תראה, אתה... אתה לא אוהב לשתף אחרים במה ששייך לך, או אפילו לתת למישהו לגעת בשום דבר, אתה מבין?"

אורן לא הבין. "למה שאני אתן למישהו לנצל אותי ולהשתמש ולבלגן את הדברים שלי? אבל בכל אופן, מה זה קשור בכלל?" הוא שאל.

"תראה. אף אחד לא אומר שאתה חייב לתת לאחרים מהדברים שלך. אבל כשמשתפים בכל מיני דברים זה יוצר את החברות. זה מחבר בין האנשים, אתה מבין? מה שקורה עכשיו למשל. אנחנו עושים 'מסיבת חטיפים'. כל אחד מביא משהו מהחבילות שקיבלנו מהבית. אף אחד לא נותן יותר מדי, כולם נותנים ומקבלים, וזה ממש כייף."

החברים התחילו לקרוא ליוני לחזור. הוא חייך אל אורן. "אתה מוזמן להצטרף אלינו, באמת. אתה אפילו לא צריך לתרום שום דבר – רק אם אתה באמת רוצה."

ובמילים אלו הוא חזר אל הקבוצה הצוחקת.

אורן, עדיין יושב לבדו, כרסם עוגייה נוספת. המחשבה על אנשים אחרים שמשתמשם בדברים שלו הייתה מנוגדת לאופיו, אבל הוא היה מוכרח להודות שיוני העלה נקודה שהוא לא חשב עליה. והוא היה מוכרח להודות שזה גם משעמם לאכול כל הזמן את אותן העוגיות, לבד.

מסיבת החטיפים התרחבה. לא בגלל שהתיאבון של החבר'ה התרחב, אלא בגלל שהחטיפים התרחבו. לפתע, נחתה חבילה גדולה של עוגיות עם מילוי שוקולד על השולחן. כולם נעצו בה מבט נדהם. כרגיל, היה עליה כיתוב גדול בלורד שחור, אך הפעם בשינוי קל – "נא להתכבד!"

החבר'ה הרימו את עיניהם אל אורן המחייך וחייכו אליו בחזרה, מושיטים ידיים אל הקופסה. מאותו יום, הנער שמעולם לא שיתף אחרים בחפציו, הפך להיות אחד מהחבר'ה – ולמד את טעם הנתינה.

גילאים 3-5
ש: מה הייתה בהתחלה דעתו של אורן על לתת לאחרים להשתמש בדברים שלו?
ת: הוא חשב שמה ששייך לו – צריך להישאר שלו, ושאין שום סיבה לשתף בו אחרים.

ש: מה הוא חשב על זה בסוף?
ת: שטוב לשתף אחרים ושזאת דרך טובה להתיידד.

גילאים 6-9
ש: מה למד אורן מהחיים בפנימייה?
ת: הוא תמיד התייחס ברכושנות לכל הדברים ששייכים לו, ולא חשב שיש בזה משהו רע. אבל בסוף הוא הבין שבכך שהוא לא נותן משלו לאחרים, הוא יוצר חומה בינו לבין הסובבים אותו, ואז הוא הופך להיות בודד ועצוב; כך הוא למד להתחלק.

ש: האם לדעתך, שני אנשים שלעולם אינם משתפים זה את זה בכלום יכולים להיות חברים אמיתיים?
ת: חברות מבוססת על נתינה וויתור. שניים שלעולם אינם עושים זאת יוכלו אולי להיות מכרים, ואפילו מכרים קרובים, אבל הם לא חברים.

גילאים 10 ומעלה
ש: מהי להגדרתך הדרך האידיאלית להתייחס לנכסינו, ולאלה של האחרים?
ת: חז"ל מלמדים שהגישה שעלינו לשאוף לאמץ היא "שלי שלך ושלך שלך". כלומר, לאפשר לאחרים להשתמש בחופשיות במה ששייך לנו, ובו בזמן להימנע מלקחת מאחרים. בדרך זו אנחנו הופכים את עצמנו לנותנים ולא למקבלים, וזוהי מטרת הצמיחה הרוחנית שלנו.

ש: איזו תפיסה אנחנו יכולים לאמץ, בהתייחס לנכסים שלנו, שתעזור לנו לתת בקלות מהדברים ששייכים לנו?
ת: עיקרון בסיסי במחשבה היהודית הוא שבסופו של דבר, כל מה שיש בעולם, בלי שום יוצא מן הכלל, שייך לאלוקים. אם משהו נמצא ברשותנו, זה רק משום שה' החליט להפקיד אותו בידינו לזמן מה. כשמישהו מבקש מאיתנו להשתמש בדברים שלנו, כל עוד הבקשה שלו סבירה, זה סימן שה' רוצה שאנחנו נעביר אותם למישהו אחר, נפקיד את הדבר בידיו, לפחות לזמן מה. אנחנו צריכים לבטוח בה' ולעשות את רצונו.