יש יום מיוחד מאוד בלוח השנה העברי שמוכר בשם 'ל"ג בעומר'. זה היום שבו אנו חוגגים את חייו ומורשתו של איש הסוד, אחד מגדולי חכמי ישראל, רבי שמעון בר יוחאי, ומציינים גם את היום שבו נפסקה המגפה הקטלנית שהרגה אלפים מתלמידיו של רבי עקיבא. אחד המוטיבים המרכזיים ביום הזה הוא כבוד הזולת. לפעמים קל יותר לזכור לדבר ולהתנהג בכבוד לזרים מאשר לבני המשפחה שלנו ולחברינו. על פי חז"ל, זאת הייתה הטעות שגרמה למגפה הקטלנית, והלקח שנלמד לדורות הוא – לכבד כל אדם.


בסיפורנו השבוע מגלה ילד שכבוד מתחיל בבית.

בכל הכבוד הראוי

הופ! ניר הצליח לבלום את עצמו ברגע האחרון מליפול על ערמת הצעצועים, הספרים והבגדים שעל רצפת החדר שלו. למה תמיד נראית לו הפעולה הפשוטה של הליכה אל שולחן הכתיבה שלו, כמו מסע ניווט בג'ונגל?

הוא נד בראשו כשהפנה את מבטו אל רני השרוע בנחת על מיטתו הסתורה, לועס להנאתו איזה חטיף. פניו היו טמונות עמוק באחת מחוברות הקומיקס, שכיסו את מיטתו כמו ערימת עלי שלכת.

שלא כמו ניר, ששמר על החלק שלו בחדר מסודר ומאורגן, נראה שרני מרגיש שחפציו שייכים לכל מקום שבו נחתו במקרה.

"רני, באמת", נאנח ניר. "נראה לי שביקשתי ממך כבר מיליון פעמים לאסוף את הדברים שלך כשאתה גומר להשתמש בהם. אני בקושי מסוגל לנשום כאן!"

רני הרים באי רצון את אפו מהחוברת. "מה הבעיה שלך?" הוא שאל, והשליך אריזה של חטיף לרצפה. "אז מה אם החדר הוא קצת באווירה 'ביתית'? בכל מקרה, נראה לי שהעוזרת אמורה להגיע מחר", הוא הוסיף בזלזול וצלל שוב לתוך הקומיקס.

ניר, כמו תמיד, הבין שהוא לא עומד להשיג שום דבר. הוויכוח הזה נמשך כבר כל כך הרבה פעמים שזה פשוט לא שווה את ההשקעה. הוא אסף את ספרי הלימוד שלו ויצא בצעדים כבדים לספרייה המקומית להכין שם את שיעורי הבית. הוא לא היה מסוגל להתרכז בחדר מבולגן כל כך.

כמה שעות אחר כך חזר ניר הביתה ולא האמין למראה עיניו. הוא בקושי הצליח לזהות את החדר שלו. כל הדברים של אחיו היו מונחים ומסודרים במקומם הנכון, והוא בדיוק סיים לשאוב את השטיח, שבדרך כלל היה כל כך מכוסה באשפה שניר כבר כמעט שכח מקיומו.

"הי, מה קורה כאן?"

רני פנה אליו והפסיק את נהמת שואב האבק. "אהלן. בדיוק כשיצאת קיבלתי טלפון מתל-אביב, מגיא, שרוצה לבוא לבקר יחד עם האחיין שלו."

"אז?"

"אז הבנתי שאני לא יכול לתת לאדם זר להיכנס לכזה בלגן. כמו שאתה יודע, זה לא כל כך מכובד."

ניר לא ידע אם לצחוק או לבכות. "אני לא מאמין! אחיך עצמך ובשרך מתחנן אליך מדי יום להפגין קצת כבוד ולשמור על הסדר בחדר, ואתה מנפנף אותי. עכשיו איזה ילד שאתה אפילו לא מכיר, ושכנראה גם לא תפגוש שוב, מגיע, ואתה מנקה את החדר כאילו שזה מחנה צבאי!"

במילים אלה יצא ניר מהחדר... ורני התחיל לחשוב על הדברים ששמע. הוא הביט סביבו על החדר שהיה עכשיו מסודר, והיה מוכרח להודות שהוא הרבה יותר יפה, ושכנראה הבלגן באמת עלה לאחיו על העצבים. אבל הוא תמיד חשב איכשהו, שעם חברים טובים ובני משפחה אתה יכול להיות, איך לומר את זה? יותר 'עצמך', להרגיש בבית. זה לא היה חוסר כבוד כלפיהם, נכון?

למחרת קם ניר בבוקר והופתע לגלות שהמיטה של רני מסודרת. הוא מעולם לא סידר את מיטתו קודם. אם ניר לא היה יודע את האמת, הוא היה חושב שאחיו בכלל לא שכב לישון בלילה. בדיוק אז נכנס רני לחדר לאחר שהתרחץ, והחזיר את המגבת שלו למקום, בִּמקום להעיף אותה כמו תמיד על הרצפה.

"אה..." התחיל ניר לשאול בבלבול, "הילד הזה שגר בתל אביב מגיע לכאן היום שוב?"

רני פנה אליו וחייך. "לא. הוא נסע אתמול. פשוט החלטתי לנסות לשמור על מצב קצת יותר נורמלי כאן. אחרי הכל, כמו שאמרת, הכבוד מתחיל בבית."


גילאים 3-5
ש:
מדוע ניקה רני את חדרו לפני שהאורח הגיע, אם הוא בדרך כלל לא עשה את זה?
ת: הוא הרגיש שלא מכובד לתת לזר להיכנס לחדר הפוך כל כך, אבל שזה בסדר להשאיר אותו במצב כזה לאחיו.

ש: מה הוא הבין בסוף?
ת: הוא הבין שחשוב לגלות כבוד גם כלפי אחיו ולא רק לזרים.

גילאים 6-9
ש:
מה הלקח שרני למד באותו יום?
ת: עד אז הוא חשב שדברים כמו אדיבות וכבוד שמורים רק לזרים, ואילו עם האנשים הקרובים לנו, מספיק להיות 'עצמנו' וכמו שבא לנו, אפילו אם המשמעות של זה היא התעלמות מרגשותיהם של האחרים. אבל כשחשב על זה, הוא הבין שכבוד הוא משהו שאנחנו צריכים לגלות לכולם, במיוחד כלפי חברינו ובני משפחותינו.

ש: כיצד נעזור לעצמנו לנהוג בכבוד כלפי בני המשפחה וחברינו הקרובים?
ת: דרך טובה היא לשאול את עצמנו,לפני שאנחנו אומרים או עושים משהו, 'האם הייתי מתנהג ככה אל אדם זר?' אם התשובה היא 'לא', מכיוון שזה לא מכובד, אז לא נכון לעשות את זה בכלל. אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו להגיד 'בבקשה' ו'תודה', ולזכור שאם מישהו הוא חלק חשוב בחיינו, אנחנו צריכים לנהוג בו ביותר כבוד ולא בפחות.

גילאים 10 ומעלה
ש:
האם הייתם אומרים שיש הבדל בין נימוס לבין יחס של כבוד? אם כן, מהו?
ת: על פניו, התנהגויות אלה עשויות להיראות דומות למדי, אבל למעשה הן רחוקות מאוד זו מזו. נימוס הוא בסך הכל מערכת כללי התנהגות וצורות דיבור, שהחברה מחשיבה כמקובלות. כל עוד האדם ממלא אחר הכללים, הוא נחשב מנומס, ולא משנה מה הוא מרגיש בלבו כלפי הזולת. כבוד בא מבפנים. הוא דורש מאיתנו שבאמת יהיה לנו אכפת מרגשותיו של הזולת, ושנבין שכל אדם שאנו פוגשים הוא בריה ייחודית ומיוחדת של ה', ומסיבה זאת לבדה הוא כבר ראוי לכבוד רב.

ש: מדוע, לדעתך, קשה יותר להתייחס בכבוד למשפחה ולחברים הקרובים, מאשר לזרים?
ת: באופן אירוני, זה בגלל שאנחנו מרגישים כל כך קרובים אליהם. אנחנו לא עומדים על המשמר, אלא מרגישים שהם יקבלו אותנו עם כל החסרונות שלנו, בעוד שזר לא. אולי זה נכון, אבל אנחנו מוכרחים להתגבר על הפיתוי להוריד את רמת ההתנהגות. סובלנותו של מישהו כלפי חסרונותינו, אינה מצדיקה את חוסר הניסיון שלנו להתקדם ולהשתפר. אנחנו לא צריכים לנהוג עם הקרובים אלינו ברשמיות פורמאלית, אבל אנחנו צריכים תמיד להתייחס אליהם בכבוד.