לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מצורע(ויקרא יד-טו)

פרשה משפחתית 2 מצורע

מאנשים שונים מצפים לדברים שונים. בפרשת השבוע הזה, אנחנו לומדים על קרבן מסוים במשכן, שהיה תלוי ביכולתו של המקריב - העני היה צריך לתת פחות, והעשיר יותר. הנקודה היא שה' רוצה שתמיד ננסה לעשות את הטוב ביותר - על פי היכולת שלנו. לא יותר – ולא פחות.


בסיפורנו השבוע, לומדים אח ואחות שיעור גדול מנמלה קטנה.

החיים אינם פיקניק

ריקי פלדמן פרשה את המפה המשובצת על הדשא, והניחה בחבטה את הצידנית המלאה כריכים טריים ומטעמים אחרים. היא וגדי אחיה החליטו לנצל את אחר הצהריים האביבי לפיקניק בחורשה שמאחורי ביתם.

"מה אתה מעדיף – גבינה או חמאת בוטנים?" היא שאלה.

גדי לא ענה. הוא פשוט ישב שם ומולל כמה גבעולי דשא בין אצבעותיו, מהורהר.

"הלו! מישהו בבית?"

"אה?" פלט גדי.

"אני שואלת איזה סנדוויץ' אתה רוצה."

"אה, סליחה. לא משנה לי, שיהיה מה שיהיה."

"מה עובר עליך?" נדהמה ריקי. "בדרך כלל כשאנחנו עושים פיקניק אתה צולל לצידנית עוד לפני שאני מספיקה לפתוח אותה, והיום אתה פשוט בעולם אחר!" היא הגישה את הכריכים והשתייה, בודקת קודם שאין נמלים על המפה.

גדי נאנח. "את מבינה", הסביר, "אני עצבני בגלל המבחן במתמטיקה שהחזרתי היום הביתה."

ריקי קימטה את מצחה. "אתה, הגאון של המשפחה, עצבני בגלל מבחן? מה קרה? קיבלת רק 99 במקום 100 או משהו כזה? אוי, הנמלים האלה מסתובבות בכל מקום, לפחות הן אוהבות את הסנדוויצ'ים שלי."

"מצחיק מאוד", אמר גדי. "לא, מה שמטריד אותי זה שאתמול, כשדודי הביא הביתה את המבחן שלו מבית ספר, אבא ואמא עשו מזה כזה עסק! אבא אפילו אמר שהוא הולך לקנות לו מתנה. והיום, אני חוזר הביתה עם אותו ציון בדיוק - 92 - וכל מה שהם אומרים זה 'יופי', ומתנהגים כאילו שזה שום דבר. זה לא פייר!"

ריקי שילבה את ידיה. "באמת גדי! איך אתה יכול להשוות בין המבחן שלך לזה של דודי?"

"למה לא?"

"בגלל שדודי למד למבחן הזה בלי סוף. במוצאי שבת התעוררתי באמצע הלילה וקמתי לשתות, וראיתי שדודי עדיין יושב ליד השולחן עם ספר החשבון שלו! בינינו גדי, אתה הוצאת בכלל את הספר שלך מהילקוט אפילו פעם אחת כדי ללמוד למבחן?"

"בטח!" מחה גדי.

"באמת?" שאלה ריקי בהטעמה, כשהיא נועצת בו את אחד ממבטי הרנטגן שלה.

"בסדר. זה היה בהסעה לבית הספר ביום של המבחן, אבל בכל זאת..."

אחותו לא נתנה לו להמשיך, "אז למה אתה מצפה? בוא נהיה כנים, אף אחד במשפחה לא אשף במתמטיקה כמוך. דודי עבד קשה מאוד כדי להשיג את הציון שלו, ואתה פשוט זרמת אליו בנחת. מובן שאבא ואמא יעשו עניין גדול יותר מההישג שלו." היא הושיטה לו כוס. "רוצה קצת תה קר?"

"לא תודה, אני לא צמא. ודרך אגב, גם את לא הוגנת. אני אשם שהיה לי יותר קל לעשות את המבחן מאשר לדודי? 92% זה 92%, ואם קיבלנו את אותו ציון, מגיעה לנו אותה הערכה." גדי הפסיק פתאום לדבר ועיניו התרחבו. "היי, ריקי, תסתכלי על הנמלה הזאת!" הוא אמר בהתפעלות.

"כבר ראיתי מספיק להיום, תודה!"

"לא, באמת, תסתכלי. זאת שמה גוררת אחריה גבעול שלם של דשא. הוא בטח גדול ממנה פי עשר!"

ריקי משכה בכתפיה, תלשה מהאדמה גבעול דשא ונופפה בו מול פניו של גדי. "אז מה? גם אני יכולה להרים דשא. למה העיניים שלך לא יוצאות מהחורים גם בגללי?"

"את רצינית? הנמלה הזאת פצפונת. בשבילה להרים חתיכת דשא זה משהו גדול. בשבילך זה שום דבר."

"אבל גבעול של דשא הוא גבעול של דשא. אני אשמה שאני יותר גדולה מהנמלה?" רבקה חייכה ו'ירתה' את הגבעול לעבר אחיה כמו חץ.

גדי התכופף הצידה במהירות וצחק. "בסדר, בסדר... חושב שאני מבין. אולי באמת מגיעה לדודי יותר הערכה... על זה שהתאמץ מאוד כדי להצליח במבחן."

"נהדר!" סיכמה ריקי את הנושא. "עכשיו, אם לא אכפת לך, אולי אתה מוכן בבקשה לאכול את הסנדוויצ'ים - לפני שהנמלים יסחבו גם אותם?"


גילאים 3-5
ש: איך הרגיש גדי בהתחלה על התגובה של ההורים שלו למבחן שהביא הביתה?
ת: הוא הרגיש שזה לא הוגן שלמרות שהוא ודודי קיבלו בדיוק את אותו הציון, ההורים שלו התפעלו הרבה יותר מזה של אחיו.

ש: מה הוא הבין בסוף?
ת: הוא הבין שמכיוון שאחיו, דודי, היה צריך להתאמץ הרבה יותר ממנו כדי לקבל את הציון הזה, הכבוד באמת מגיע לו.

גילאים 6-9
ש: מה לימדה ריקי את גדי בכך שהרימה את גבעול הדשא?
ת: גדי הרגיש שמגיעה לו אותה הערכה כמו שמגיעה לדודי על הציון הזהה שקיבלו במבחנים. ריקי הראתה לו, שכמו שמתלהבים מנמלה זעירה המרימה חתיכת דשא הרבה יותר מאשר כשאדם גדול עושה בדיוק את אותה פעולה, כך גם טבעי שמתלהבים כשדודי, שאינו מוכשר במתמטיקה כמו גדי, מצליח להשיג אותו ציון כמוהו.

ש: מי צריך להרגיש טוב יותר: זה שמצליח במשהו בלי שום מאמץ, או זה שמנסה בכל כוחו אבל נכשל? מדוע?
ת: אולי נראה שלמי שמצליח יש סיבה להרגיש טוב יותר; אבל הצלחה אמיתית בחיים אינה נאמדת על פי ההישגים שלנו, אלא על פי המאמצים שאנחנו משקיעים, כך שלמעשה מי שמנסה בכל כוחו הוא המצליחן האמיתי.

גילאים 10 ומעלה
ש: אחד מגדולי ישראל אמר פעם: 'כאשר אבוא לפני ה' לאחר מאה ועשרים שנותיי, הוא לא ישאל אותי מדוע לא הייתי גדול כמו משה. הוא ישאל אותי למה לא הייתי גדול כמו עצמי'. מהי לדעתך משמעות האמירה הזאת?
ת: לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל שונה - מערכת כישורים וניסיונות אישית משלנו. ה' יודע את זה, מכיוון שהוא זה שנתן לנו אותם. אותו חכם הבהיר לנו שמטרתנו הרוחנית לא תושג בהשוואת עצמנו לאחרים – במקרה הזה, למשה רבנו – שאולי יש להם פוטנציאל גדול יותר ממה שיש לנו, אלא בעבודה העצמית שלנו, שמתאימה לנו. כלומר, עלינו לשאול את עצמנו אם אנחנו משיגים כל מה שביכולתנו על פי הפוטנציאל הייחודי שלנו. זה כל מה שה' מבקש מאיתנו, וזה מה שאנחנו צריכים לדרוש מעצמנו.

ש: כיצד נוכל לדעת אם אנחנו מממשים את הפוטנציאל שלנו או לא?
ת: אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:
 

  1. האם מה שאנחנו מנסים לעשות הוא גם ראוי ובעל ערך, וגם מתאים לטבע וליכולות שלנו?

  2. האם אנחנו מתאמצים ככל יכולתנו?

אם התשובה על שתי השאלות האלה חיובית, נוכל להיות בטוחים למדי שאנחנו בדרך הנכונה.

 

18/4/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 20/4/2009 18:45

מאמרים של נתנאל ספרן

יישר כוח למר נתנאל ספרן על סיפורי פרשת השבוע. אני מורה בבית ספר יסודי ומשתמש בסיפורים בפרשת השבוע (כמובן עם ציון שם כותב המאמר) הייתי שמח אם המחבר היה כותב גם מאמרים עם סיפורים בנושאים שונים במהלך השנה כגון חגים, שבת חול המועד, יום הזיכרון, יום העצמאות ועוד.
לא מצאתי מאמרים בסגנון הזה באתר. בתודה, אביחי.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub