לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




צו(ויקרא ו-ח)

פרשה משפחתית 2 צו

פרשת השבוע מלמדת אותנו את סוד ההתקרבות למישהו אחר – הנתינה. הפרשה מתארת את סוגי הקרבנות השונים או ה'מתנות' שה' ביקש מאיתנו להקריב לו במשכן. המילה קרבן באה מלשון התקרבות. ה' אינו זקוק למתנותינו – כל העולם וכל מה שבו כבר שייכים לו. הוא רוצה לעזור לנו לחוש קרובים ומחוברים אליו, ושמעשי הנתינה שלנו יביאו אותנו למצב הזה.


בסיפורנו השבוע, התקרבו שתי אחיות זו לזו בדרך בלתי צפויה.

תנו סיכוי לשלום

אין כניסה לטרדנים! הכריז השלט על דלתה של יהודית. לא צריך להיות גאון כדי להבין את מי השלט הזה התכוון להרחיק. בשביל יהודית אברמסון, אחותה הצעירה פנינה הייתה הרבה יותר ממטרד, והיא רצתה שיהיה לה כמה שפחות קשר איתה. הילדה תמיד ניסתה ללכת אחריה לכל מקום, אבל יהודית הבהירה לה באופן חד משמעי שהיא לא מעוניינת בזה. היא תמיד ניסתה לשבת הכי רחוק שאפשר מאחותה בהסעה לבית הספר, ולעשות כל מה שהיא יכולה כדי להציב את עצמה במקום שבו פנינה לא נמצאת.

לכן היא הייתה כל כך מתוסכלת כשאמהּ זרקה את הפצצה בארוחת הבוקר. "יהודית, מחר אני נוסעת מטעם העבודה שלי לשבוע ימים, ומכיוון שאבא עסוק מאוד ובמשך רוב היום הוא יהיה מחוץ לבית, אני זקוקה לעזרתך."

"כן, אמא, מה בדיוק את צריכה?"

"טוב, את מספיק גדולה לדאוג לעצמך, אבל פנינה עדיין לא. אז אני צריכה שתשגיחי עליה: לקחת אותה מבית הספר, להכין לה ארוחת עשר, כל הדברים האלה."

יהודית כמעט נחנקה מהקורנפלקס שלה. "אמא! בבקשה לא! כל מה שתבקשי ממני, רק לא זה! אני אבריק את הרצפה, אני אצבע את כל הבית פעמיים, רק אל תתני לי לבלות את כל השבוע בשמירה על הטרדנית הקטנה הזאת!"

אמה של יהודית הנהנה. "אני יודעת שאני לא מבקשת ממך דבר פשוט, ואני מצטערת, יהודית, אבל אין לי שום ברירה אחרת. ומי יודע..." היא הוסיפה במשיכת כתף, "אולי אם תהיינה יותר ביחד אפילו תתקרבו זו לזו."

יהודית הייתה המומה. להתקרב לאחותה היה הדבר האחרון שהיא רצתה. כל הזמן היא מתאמצת להתרחק מהמעצבנת הקטנה, ועכשיו היא צריכה לבלות שבוע שלם בלטפל בה. אבל למרות כל הפרצופים של יהודית, דמעות הזעם וטריקת הדלתות, אמהּ לא שינתה את דעתה, ולמחרת בבוקר אזרה יהודית עוז לקראת שבוע אומלל.

"נו כבר, קומי ותתלבשי. אם לא תזדרזי תפסידי את ההסעה, ואם את חושבת שאני אחכה לך כדי ללכת איתך ברגל, תשכחי מזה!" יהודית קראה בחן של רס"ר משמעת, כשהכינה במהירות את בגדיה של אחותה, ויצאה למטבח לארגן ארוחת בוקר. למה נתקעתי עם העול הכבד הזה? היא שאלה את עצמה שוב ושוב, בעודה מורחת חמאת בוטנים על פרוסת הלחם הראשונה שמצאה, ותוקעת אותה בתיק של אחותה.

יהודית ופנינה רצו במהירות החוצה ובקושי הספיקו לתפוס את ההסעה. יהודית הושיבה את פנינה וכרגיל פנתה לשבת בצדו השני של האוטובוס, אבל אז היא חשבה, בעצם, אם אני אחראית עליה, אולי אני צריכה לשבת במקום שבו אוכל לראות אותה, ובכעס התיישבה לא ממש ליד אחותה, אבל גם לא כל כך רחוק ממנה.

באחר הצהריים, מיהרה יהודית לחדרה כמו תמיד, והתכוננה לסגור את הדלת ולנעול אותה כרגיל, אבל אז החליטה להשאיר את הדלת פתוחה כדי סדק קטן – רק למקרה חירום.

אחרי ארוחת הערב עם אבא שלהן, שלקח אחריות זמנית על המצב, הוא פנה לענייניו ועשה כמה שיחות טלפון. יהודית ידעה שהיא צריכה להכין את אחותה לקראת השינה ואולי אפילו לעזור לה לצחצח שיניים! אחרי שנכנסה פנינה סוף סוף למיטתה, צנחה יהודית על הספה בסלון. זה היה יום קשה, והיא רצתה לנוח מעט. לא עבר זמן רב והיא שמעה קול מוזר מחדרה של פנינה. היא ניגשה לבדוק, ומצאה את אחותה בוכה.

"הי, מה קורה איתך?" היא שאלה.

"אני מתגעגעת לאמא ואני מפחדת להיות לבד", אמרה פנינה ומשכה באפה.

היא חשבה להגיד לאחותה להיות בשקט ולצאת. אבל אז היא הביטה שוב בפנינה. היא נראתה כל כך קטנה כשהיא מצונפת במיטתה. ילדה מסכנה, היא חשבה. גם אני הייתי פוחדת אם הייתי בגילה.

"אל תבכי פנינה. הנה, תני לי להקריא לך סיפור, ואז בטח תירדמי." פנינה חייכה, וכמה דקות אחר כך כבר נרדמה.

מאותו לילה, משהו מוזר התחיל לקרות. השמירה על פנינה לא הייתה נוראית כמו שיהודית ציפתה. היא עצמה אפילו לא הבינה למה, אבל איכשהו, זה שהיא הייתה צריכה לעזור לאחותה כל כך הרבה ולדאוג לה תמיד, גרם לה לחבב אותה יותר ויותר.

מדי יום היא מצאה את עצמה מעוררת את פנינה בעדינות רבה יותר, מכינה לה ארוחות עשר טעימות יותר, ומותירה את דלת חדרה קצת יותר פתוחה. למרות שהיא מעולם לא הודתה בזאת בפני אחותה, פנינה התחילה בעצם להשתנות בעיניה, והיא אפילו נראתה לה די חמודה – יחסית לאחות קטנה, כמובן.

השבוע חלף ואמה של יהודית הייתה אמורה לחזור הביתה באותו אחר צהריים. האם היא משוגעת או שהיא באמת הולכת להתגעגע לטיפול בפנינה? יהודית הלכה עם פנינה להסעה לאחר שהגישה לה קערית חמה של דייסת קוואקר לארוחת הבוקר. הן פטפטו להנאתן בדרך, וכשהושיבה יהודית את פנינה במקומה הרגיל ואז התיישבה לצידה, כל הילדים, ואפילו הנהג, הסתכלו שוב לבדוק אם עיניהם לא הטעו אותם.

אחר הצהריים חזרה אמא. היא פתחה את הדלת ושמחה למצוא את הבית שלם. אבל ההפתעה הכי גדולה שלה הייתה לראות את שתי בנותיה צוחקות ומשחקות יחד בחדרה של יהודית. שלט האין כניסה! הרגיל הוסר מדלת החדר שלה והוחלף באחר שעליו כתוב ברוכה הבאה אמא! ועליו חתמו שתיהן.

"יהודית, אני רואה שבאמת השתדלת מאוד בשבילי. אני מקווה שזה לא היה יותר מדי קשה."

יהודית חייכה. "אמא, זה היה בסדר. תודה שנתת לי את ההזדמנות לתת וכך להתקרב לילדה אחת חמודה מאוד."


גילאים 3-5
ש: מה חשבה יהודית בהתחלה על התפקיד שקיבלה לשמור על אחותה?
ת: היא חשבה שפנינה מעצבנת והיא לא רצתה לעשות את זה.

ש: מה היא הרגישה בסוף?
ת: הטיפול בפנינה גרם לה להתקרב אליה, והיא שמחה בתפקיד.

גילאים 6-9
ש: מה גילתה יהודית באותו שבוע?
ת: היא גילתה כיצד להתקרב למישהו – על ידי נתינה. היא לא הרגישה שיש לה קשר עם אחותה, אבל לאחר שבוע של טיפול ודאגה לה, היא הרגישה הרבה יותר קרובה אליה.

ש: מדוע לדעתך זה ככה?
ת: בלבבות של כולנו יש המון אהבה, אבל לפעמים היא נעולה כל כך חזק שאנחנו אפילו לא מרגישים אותה. נתינה ועשייה למען הזולת הן המפתח הסודי שפותח את ליבותינו ומאפשר לאהבה לפרוץ החוצה.

גילאים 10 ומעלה
ש: האם לדעתך נתינה גורמת לנו לחוש קרובים יותר לה'?
ת: באופן טבעי, בני אדם מרגישים הכי קרובים למי שדומה להם. ה' הוא הנותן האולטימטיבי. הקשר שלו עם כל יצור בעולם הוא של נתינה טהורה. כשאנחנו הופכים לנותנים במערכות היחסים של חיינו, אנחנו מתנהגים בדומה לה', ואז באופן טבעי אנחנו מרגישים קרובים יותר אליו.

ש: האם יש אפשרות להתקרב למישהו על ידי לקיחה?
ת: תלוי מה הן הכוונות. אם אנחנו סתם רוצים להרוויח משהו לעצמנו, זה לא יגרום לנו להרגיש קרובים יותר. אבל אם הכוונה שלנו, כשאנחנו מקבלים, היא לעזור לנותן לחוש רצוי ומוערך, אז מעשה הקבלה יכול להיות סוג של נתינה, שיסייע לנו להתקרב אליו.

28/3/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub