לפעמים, דווקא מה שנראה כאילו הוא מדרדר אותנו, הוא זה שגורם לנו להתעלוּת. בפרשת השבוע הזה אנחנו לומדים על השמן המיוחד - שמן זית זך כתית, ששימש להדלקת המנורה הענקית במשכן. השמן הטהור שהזין את השלהבות המיוחדות האלה, יצא מהזיתים רק לאחר שהכו בהם, כתשו אותם וסחטו אותם בחוזקה. אנחנו יכולים ללמוד מזה שגם כשמדובר בנו, לפעמים אותם אירועים בחיינו ש'מרסקים' ו'גומרים' אותנו, יכולים - אם נסתכל עליהם באור הנכון - להוציא מאיתנו את הטוב ביותר, ולגרום לנו להאיר כפי שלא הארנו מעולם.

בסיפורנו השבוע, ילד נוסע לעודד חבר, ומגלה משהו מפתיע.

ההסעה כמעט הגיעה לחניון בית החולים, ולי עדיין לא היה שום מושג מה אני עומד לומר. כשהעובד הסוציאלי של בית הספר הגיע בפעם הראשונה לחפש מתנדבים, שייצאו לבקר ילדים מאושפזים בבית החולים, חשבתי שאני בחור עליז למדי, ושאני יכול בהחלט לבלות שעה בעידוד אחד מהמסכנים שתקועים בבית החולים. למה לא?

אבל ככל שהתקרבנו, נהייתי יותר ויותר מתוח. כל ילד שחולה עד כדי כך שהוא מוכרח להישאר תקופה ארוכה בבית החולים, בטח אמור להיות עצוב ומדוכדך, מה אני יכול בכלל לומר כדי שהוא ירגיש טוב יותר?

ירדתי מהמיניבוס עם יתר המתנדבים, וקיבלנו הדרכה את מי כל אחד מאיתנו אמור לבקר. החולה שלי היה ילד בשם יוני גרין בחדר 706. על הדף היה כתוב שהוא נפגע בתאונת דרכים קשה ושהוא נמצא בבית החולים כבר למעלה משלושה חודשים! וו'או, הוא בטח ממש במצב רוח נורא. קיוויתי רק שלא אגרום לו להרגיש יותר גרוע.

לפני שנכנסתי לחדר הייתי ממש לחוץ, אבל ברגע שהייתי בתוכו, נשמתי לרווחה. נראה שהחולה לא נמצא. רק ילד אחד, בערך בגילי, ישב לו שם, לבוש בחולצת טריקו ספורטיבית וכובע מצחייה, קורא חוברת קומיקס וצוחק בקול רם. בטח אחיו של החולה או מתנדב אחר, ניחשתי.

"אהם... אני מחפש את יוני גרין", פניתי אליו. "גם אתה הגעת לבקר אותו?"

הילד פנה אליי עם אחד החיוכים הזוהרים ביותר שראיתי בחיי. "כן", הוא אמר בחיוך, "אבל אני מגיע לבקר אותו בכל יום, וגם בלילות!"

מה?! התקרבתי מעט ואז התחלתי להרגיש נבוך. למה המבקר הזה יושב בכסא גלגלים? "אה... רגע... זאת אומרת שאתה..."

הוא הושיט את ידו, עם צינור האינפוזיה שמחובר אליה, "יוני גרין בכבודו ובעצמו. עם מי יש לי הכבוד?"

הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח. הכנתי 'נאום עידוד' שלם, אבל בכלל לא היה צריך אותו. התברר ששנינו אוהדים בדיוק את אותה קבוצת כדורגל. ברגע שהתחלנו לדבר על כדורגל ועל כל מיני דברים אחרים, יכולתי לשכוח בלי בעיה שאני נמצא בבית חולים - אלמלא היו אחות או רופא נכנסים מדי פעם כדי לתת ליוני איזשהו כדור או לבדוק את לחץ הדם שלו.

"ארוחת צהריים, יוני!" הודיעה אחות גבוהה ודחפה את כיסא הגלגלים שלו לעבר ארוחה מעלת אדים. "לעזור לך?"

"תודה שולה," הוא אמר בחיוך, "אבל נראה לי שאני אסתדר, יש לי כאן חבר."

הוא הביט לעברי. "אהם... גבי, תוכל לעזור לי להגיע לכיור הזה, שמה?"

"בטח, רק תגיד לי מה לעשות."

הוא הושיט לי את הקביים שלו ואני תמכתי בו כשהוא עשה את דרכו אט אט לצידו השני של החדר. זה היה מוזר: שמעתי אותו נאנח חרישית עם כל צעד, אבל החיוך שלו לא סר משפתיו.

"יוני," אמרתי בזמן שהלכנו, לא מסוגל כבר להתאפק, "איך אתה עושה את זה? איך אתה יכול לשמור על מצב רוח טוב ולחייך, למרות כל מה שעברת ואתה עדיין עובר?"

הוא נעץ בי מבט משועשע, כשהתכופף לשטוף את ידיו. "אתה לא מבין את זה נכון, גבי. אני ככה דווקא בגלל כל מה שעברתי."

הוא ודאי הבחין בהלם בפניי, "רק תעזור לי לחזור לכיסא הגלגלים ואני אסביר."

"לפני התאונה הייתי סתם ילד רגיל, לא מהסוג העליז במיוחד. אפשר להגיד שלא בדיוק נהניתי מהחיים. ואז, יום אחד יצאנו לטיול משפחתי, והדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבית החולים הזה. המון עצמות נשברו לי ובהתחלה בקושי יכולתי לזוז, או אפילו לדבר, והרופאים גם לא ידעו אם אי פעם אוכל. סליחה... אתה יכול לעזור לי בבקשה להרים את השתייה, אם אעשה את זה לבד, היא תהפוך לחלק בלתי נפרד מהבגדים שלי", הוא צחק.

"כמו רוב האנשים, עד לאותו יום הנעתי את ידי בלי לחשוב על זה אפילו פעם אחת בחיים, וזה לא היה משהו מיוחד, נכון? אבל אתה יודע, בפעם הראשונה שהצלחתי להניע את היד לאחר התאונה הרגשתי נהדר, כאילו זכיתי במדליית זהב אולימפית. הבנתי איזו מתנה נהדרת היא היכולת להזיז את היד שלך, או אפילו שיש לך בכלל יד. היא עדיין לא 100%, אבל היית צריך לראות אותי לפני חודשיים."

עזרתי לו להרים את הכוס והרגשתי שהיד שלי מתחילה לרעוד כשיוני המשיך. "אז התחלתי לראות גם את יתר הדברים בצורה שונה. פעם הייתי מתלונן אם אמא שלי לא הכינה בדיוק את האוכל שאני אוהב, אבל אז גיליתי איזו מתנה מדהימה היא היכולת לאכול משהו בכלל. אתה מבין, בהתחלה יכולתי לשתות מעט מים, ונאלצתי 'לאכול' הכל דרך האינפוזיה שתקועה לי ביד! עכשיו, כמו שאתה רואה, כבר הגעתי למרק וגלידה!"

"הכל בסדר, יוני?" שאלה אחות שהציצה פנימה.

"נהדר!" הוא חייך, "יש לי עזרה מצוינת." הסמקתי והוא המשיך. "תמיד הייתי מתלונן כזה ו'זאב בודד' במשפחה שלי, אבל כאן, כל האחיות שאני צריך כדי שיעזרו לי בכל דבר קטן, גרמו לי להבין איזו מתנה זו כשיש סביבך אנשים אחרים ששמחים לעזור."

נאנחתי כשנזכרתי בהערה הלא-כל-כך-נחמדה שאמרתי לאמא שלי בזמן ארוחת הצהריים.

"אני לא אומר שזה היה קל, גבי, זה לא. אבל במובן מסוים, התאונה הייתה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי. דבר אחד אני יודע בוודאות: אני הרבה יותר בריא עכשיו ממה שהייתי לפני שהגעתי לכאן."

'כל התלמידים המבקרים מתבקשים להגיע לאולם הכניסה', נשמעה הודעה במערכת הכריזה. הזמן טס! כשהבטתי בפניו הקורנות והמדהימות של הילד שמולי, יכולתי לראות שהוא התכוון לכל מילה שאמר. לחצנו ידיים וקבענו להיפגש שוב.

הגעתי אל המיניבוס והעובד הסוציאלי שאל אותי, "נו גבי, איך התנהל ביקור העידוד?"

"נהדר, הילד הזה באמת עודד אותי מאוד." חייכתי. חשבתי שהוא יופתע, אבל נראה שהוא הבין בדיוק למה התכוונתי.

גילאים 3-5
ש: מה חשב גבי בהתחלה, כשיצא לבקר את הילד בבית החולים?
ת: הוא חשב שהוא צריך לעודד את הילד שבוודאי יהיה עצוב מאוד בגלל מה שקרה לו.

ש: מה הוא הבין בסוף?
ת: הוא ראה כמה שיוני שמח והבין שקשיים יכולים לעזור לאדם להשתנות לטובה.

גילאים 6-9
ש: מה למד גבי בזמן שבילה יחד עם יוני?
ת: בהתחלה גבי הניח שמכיוון שיוני שוכב בבית חולים הרבה זמן, הוא בטח יהיה עצבני ואומלל. אבל כשהוא הגיע לשם וראה באיזה מצב הילד, הוא לא האמין למראה עיניו. ההפתעה הכי גדולה שלו הייתה כשיוני הסביר לו איך דווקא התאונה עצמה, וכל הזמנים הקשים שבאו אחריה, הם אלה שהעניקו לו גישה שונה וחיובית יותר לחיים; גישה שנתנה לו להרגיש טוב יותר מכפי שחש אי פעם בעבר.

ש: מדוע, לדעתך, העריך יוני דברים כמו אכילה והליכה לאחר התאונה, יותר מאשר לפניה?
ת: השם נתן לכולנו המון מתנות נפלאות, יומיומיות וקבועות. אבל הטבע האנושי הוא ליפול במלכודת ההרגל, ולהתייחס לכל דבר כאל מובן מאליו. הניסיון של יוני, שכמעט גרם לו לאבד את כל המתנות האלה, היה מעין קריאת התעוררות שעזרה לו להבחין בכל המתנות שהיו לו ולהעריך אותן בכל לבו.

גילאים 10 ומעלה
ש: מדוע קשיים בונים את האדם?
ת: בדיוק כפי שגופו של האדם מתחזק מתוך עבודה קשה ואימונים גופניים, כך גם האישיות שלו. לחיים קלים ונוחים לגמרי, יש השפעת לוואי שהופכת את אישיותו של האדם לרופסת וחלושה. אנחנו לא צריכים לחפש קשיים, ואנחנו גם לא יכולים להימלט מהם. אבל, כאשר הם מגיעים, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מקבלים עבודה לנשמה, ואם נתמודד עמם נכון, נצא מהם חזקים יותר וגם שמחים יותר.

ש: האם כל צער שווה את הרווח?
ת: תלוי מה המטרה שלנו. אם 'חיים טובים' לדעתנו זו הפלגה שקטה ונינוחה ככל האפשר בים החיים, יהיה לנו קשה להבחין בתועלת שצומחת מזמנים קשים. אבל אם אנחנו מתחילים לראות את החיים כמערכת רוחנית ואלוקית, ולהתמקד בערך הנצחי של חוכמה וצמיחה אישית, נחוש שהצמיחה שאנחנו משיגים מתוך זמנים קשים, שווה את המחיר, ואולי אפילו נבין שמדובר בעסקה ממש טובה.