לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יתרו(שמות יח-כ)

פרשה משפחתית 2 יתרו

בפרשת השבוע הזה, מתגלה לנו אחד הדברים שהביאו את משה רבנו לגדולה. משה לא נפגע כאשר חמיו, יתרו, מעביר עליו ביקורת ומציע לעשות את הדברים בצורה טובה יותר. למרות שמשה היה מלומד יותר מיתרו ומנהיג גדול, הוא בוחן את הרעיון בשלווה, מחליט שיתרו צודק ומקבל את ביקורתו ועצתו. כדאי ללמוד ממשה כיצד להיות ענוותנים ו"לקבל את האמת ממי שאמָרָהּ" – לא משנה מי הוא.


בסיפורנו השבוע, עומד נער בניסיון של קבלת ביקורת והצבת האמת לפני הגאווה האישית.

קצת מנוחה!

אני לא יודע למה קוראים למי שמשגיח על ילדים 'שמר-טף', אם היו שואלים אותי הייתי משנה את זה ל'רדף-טף'. אחרי שעה וחצי של מילוי מקום בצהרון שניהלה אחותי, הרגשתי שאני עומד להתעלף. לא תאמינו כמה אנרגיה יש לילדים הקטנים האלה! אני עצמי בחור פעיל למדי, אבל בהשוואה אליהם הרגשתי כמו קשיש.

הדבר היחיד שהחזיק אותי היה השעון על הקיר, והידיעה שבעוד כמה דקות מגיע זמן המנוחה, שבו כל אחד יניח את ראשו על שולחנו וינוח בשקט במשך 20 דקות. לא שחשבתי שמישהו מאותם ילדי-דוּרָסֶל זקוק לטעינה, אבל לא היה לי שום ספק שאני זקוק לזה נואשות, וספרתי את השניות עד שאוכל להשיג מעט שקט ושלוה.

כדי להכניס אותם לאווירת מנוחה, הושבתי את כולם במעגל גדול ואמרתי להם מה שקיוויתי שיהיה סיפור-לפני-השינה. לא הייתי מומחה בזה, אז סיפרתי להם כמה דברים שלמדתי בשיעור תורה באותו יום על משה, שלמרות שהוא היה מנהיג גדול של עם ישראל, הוא היה נכון להקשיב לביקורתו של יתרו, ואפילו לשנות את דרכיו ברגע שהבין שהביקורת נכונה. אודה ולא אבוש, בעין אחת הסתכלתי על השעון, וכיוונתי את הסיפור שייגמר בדיוק ברגע שבו הם אמורים להתחיל לנוח.

"בסדר ילדים, עכשיו כולנו מניחים את הראש למנוחה קצרה. זוכרים? כולנו צריכים להיות בשקט מ-ו-ח-ל-ט עד שיגיע הזמן לקום."

למרבה הפלא, זה בדיוק מה שהם התחילו לעשות! נשענתי לאחור באנחת רווחה, הרמתי את הילקוט שלי כדי להשלים את שיעורי הבית, ואז הרגשתי כיצד עפעפיי הופכים כבדים להפליא. אולי גם ה'גנן' יחטוף תנומה קצרה בעצמו.

בדיוק אז חשתי מגע קל בשרוולי. זה היה בֶּני, אחד הילדים הקופצניים ביותר מכל חבורת הפופקורן הזעירה. "כן בני", ניסיתי להסתיר את קוצר רוחי, "אתה יודע שעכשיו זמן המנוחה, אתה חייב לחזור לשולחן שלך", אמרתי.

"לא, זה לא!" הוא אמר. "עוד לא הגיע הזמן. עכשיו זה הזמן לארוחה קלה. אתה צריך לתת לנו עוגייה ומיץ."

לא האמנתי למשמע אוזניי. עד שהצלחתי לכבות את המנועים הקטנים האלה... והצוציק הזה אומר שבמקום זה אני אמור לתדלק אותם בסוכר!

"תראה בני", אמרתי בתקיפות, "אל תעשה בעיות. לך לשולחן שלך ותניח עליו את הראש תיכף ומייד."

אבל הילד לא זז. "לא. כבר למדתי לקרוא שעון, ואני יודע שעוד לא זמן המנוחה!"

הייתי בטוח שהוא מנסה "לעבוד על ממלא המקום" (איך הוא מכיר את העניין מגיל כל כך צעיר?), אבל רק ליתר ביטחון שלפתי מהכיס את המערכת הקטנה שאחותי נתנה לי, והעפתי בה מבט מהיר. נדהמתי: הילד צדק! טעיתי בסדר היום; זה באמת היה הזמן לארוחה קלה. זמן המנוחה היה רק בעוד 45 דקות!

הבטתי בקבוצת הילדים הנחה בסדר מופתי, הסתכלתי על בני והתסכול מילא אותי. איזה נודניק... מי הוא שיגיד לי מה לעשות? אני מבוגר ממנו פי שלוש בערך.

"תשמע בני..." הוא קצת נבהל, ועלה על דעתי לשלוח אותו לחדר השני או אולי אפילו לאיים שאתקשר אל אמו אם לא יישר קו. אחרי הכל, מי האחראי כאן? הם היו הקטנים, אני הגדול; הם היו הצאן שלי, ואני הרועה שלהם... בדיוק כמו משה.

'בדיוק כמו משה...' הבטן שלי התהפכה פתאום כשנזכרתי בסיפור שזה עתה סיימתי לספר להם, איך שמשה לא כעס כשמישהו אמר לו שהוא טועה. כל מה שהוא רצה היה לעשות את הדברים בצורה הנכונה. ומה איתי? לקחתי נשימה עמוקה.

"יודע מה בני? אתה צודק. העוגיות נמצאות בארון. תוכל להביא לי אותן בבקשה?"

חיוך גדול האיר את פניו.

"זמן המנוחה עוד מעט, חבר'ה!" הכרזתי. "כולם לשבת יפה לארוחה קלה."

כל הילדים הרימו את ראשיהם מיד, כמו ליצנים הקופצים מן הקופסה. הנחתי את ילקוטי ולקחתי שתי עוגיות לעצמי, כדי לקבל קצת מרץ. למרבה הפלא, המשך אחר הצהריים התקדם פשוט מצוין – אפילו זמן המנוחה, כשסוף כל סוף הגיע זמנה. עדיין ציפיתי בכיליון עיניים להחזיר את התפקיד לאחותי, אבל הרגשתי טוב שקיבלתי את הערתו של בני. הייתי אמור להיות המורה, אבל נראה לי שדווקא אני למדתי משהו באותו יום.


גילאים 3-5
ש:
איך הרגיש הנער מהסיפור בהתחלה, כשבני הקטן אמר לו שהוא טעה?
ת: הוא הרגיש שמכיוון שהוא מבוגר יותר הוא לא צריך לשמוע בקולו של בני, אפילו אם בני צודק במה שאמר.

ש: מה הוא חשב בסוף?
ת: הוא הבין שכמו משה – גם הוא צריך לעשות מה שנכון, ולא משנה מי אומר לו את זה.

גילאים 6-9
ש:
מה למד הנער בסיפור ממה שקרה?
ת: הוא למד איך לא להניח לכעס ולמבוכה שלו למנוע ממנו לקבל ביקורת בונה ולשנות את התנהגותו כשצריך.

ש: למה היה לו כל כך קשה לקבל את הביקורת בהתחלה?
ת: אף אחד לא אוהב שמעירים לו שהוא טועה. זה קשה יותר כשמי שאומר את זה קטן מאיתנו, או שהוא אמור לדעת פחות. בכל אופן, ככל שהאדם גדול ובוגר יותר בפנימיותו, ככה הוא שמח יותר לדעת במה הוא טועה כדי שיוכל לשנות ולתקן את עצמו.

ש: האם אתם יכולים לחשוב על מקרה שבו מישהו העיר לכם שטעיתם? איך הרגשתם? האם קיבלתם את הביקורת?

גילאים 10 ומעלה
ש:
חז"ל אומרים שאחד ממאפייניו של החכם הוא שהוא אוהב תוכחה. מהי לדעתך משמעות הדברים?
ת: אדם חכם נהיה כזה משום שהוא כל כך אוהב את הביקורת עד שהוא מוכן לשלם כל מחיר כדי לקבל אותה. כשמוכיחים אותו והוא מגלה שפעל שלא כשורה, הוא לא כועס. להפך, הוא שמח על ההזדמנות להשתנות, ולהיות טוב יותר. בעיני החכם הרבה יותר חשוב לעשות מה שחשוב באמת, מאשר להיראות בעיני אחרים כמי שאינו טועה לעולם.

ש: מה מבדיל בין ביקורת בונה לביקורת הרסנית?
ת: ההבדל ביניהן הוא: האם אנחנו מבקרים מישהו כדי לבנות אותו, או חלילה כדי לפגוע בו ולהרוס אותו? האם אנחנו רוצים לעזור בכנות לאדם שאותו אנחנו מבקרים או שזה רק תירוץ כדי לתת לעצמנו תחושת עליונות על חשבונו? הסוג הראשון הוא מעשה של חסד; השני - אחד מהמעשים האכזריים ביותר שיש.

ש: האם אתם יכולים לחשוב על מקרה שבו מישהו העיר לכם שטעיתם? איך הרגשתם? האם קיבלתם את הביקורת?

7/2/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יוסי מסאס, 10/2/2012 05:55

למשפחתי

אהבתי מאוד ואעביר ליילדיי בלי נדר

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub