אין כל רע בלקחת מה שאנחנו צריכים, כשזה ניתן לנו, אבל לקחת יותר ממה שאנחנו צריכים רק משום שאנחנו יכולים, זה נקרא להיות תאוותן. כשיצאו אבותינו מהעבדות במצרים ונדדו במדבר לעבר ארץ ישראל, נתן להם ה' אוכל-פלא בשם 'מן'. המזון הזה ירד משמים, טרי מדי יום, ואפשר היה לחוש בו כל טעם שרוצים. אחד מהניסים שבמן היה, שלא משנה כמה היה האדם טורח ואוסף ממנו, בסופו של דבר, כשהוא היה חוזר הביתה, הוא היה מוצא בכליו בדיוק את הכמות המדויקת שלה נזקק לאותו יום - ואפילו לא פירור אחד יותר. משיעור זה, אנחנו ובני ישראל בזמנם, צריכים ללמוד שלא משתלם להיות תאוותן.


בסיפורנו השבוע, לומדת נערה להבדיל בין אכילה מהנה ומספקת לבין תאוותנות.

אכול כפי יכולתך

הצלחת של ליאת התחילה להיראות כמו הר בעודה מתקדמת לאורך הבר. "אולי רק עוד שניים מהאגרולס האלה, ועוד כף או שתיים מהחמוץ-מתוק הזה..."

היא ואיריס חברתה יצאו לחגוג את הצלחתן במבחן האחרון במתמטיקה במסעדה הסינית "צ'יינה טאון". התשלום היה קבוע, וניתן היה לקחת מכל מה שהוגש על הבר הענק, ללא הגבלת כמות. ליאת דאגה לקבל מה שמגיע לה תמורת הכסף ששילמה, ומה שמגיע לבטן שלה.

"זה לא נפלא, איריס?" היא שאלה, כשהיא פונה לעבר חברתה שהתקדמה אחריה. "היי, מה העניינים? את לא מתכוונת לאכול?" היא שאלה כשמבטה המופתע נעוץ בצלחתה הריקה למחצה של חברתה.

"בטח שאני מתכוונת לאכול", חייכה איריס, "אנחנו במסעדה, לא?"

ליאת רכנה והתאמצה להגיע אל כמה פרוסות עבות של אננס טרי. "אבל כבר עברנו יותר מחצי הדרך לאורך הבר, ואני עדיין יכולה לראות את הצלחת שלך."

"אז מה?"

"אם שכחת במקרה, זה מזנון של אכול-כפי-יכולתך", בעודה מדברת, התאמצה ליאת למצוא בצלחת שלה מקום לחצי-תריסר עוגיות מזל, פחות או יותר, שאותן חפנה מתוך הסלסילה.

איריס משכה בכתפיה. "בסדר, זה מזנון אכול כפי יכולתך, וזה-" היא אמרה כשהיא מסתכלת על הצלחת שלה, "בדיוק מה שאני יכולה לאכול."

ליאת לא ידעה אם איריס לא מבינה או שהיא מתבדחת, אבל היא הייתה עסוקה במילוי הצלחת שלה מכדי להתעמק בזה יותר מדי.

הן המשיכו להתקדם לאורך הבר. ליאת לקחה עוד ועוד מאכלים, ולבסוף התבוננה בקפדנות בצלחת העמוסה שלה וחייכה בסיפוק, משוכנעת שלא נשאר בה מקום אפילו לגרגר אפונה נוסף.

"נראה לי שאני מוכנה להתיישב. בואי איריס, מלאי את הצלחת, אנחנו כבר כמעט בסוף הבר."

אבל חברתה הוסיפה רק עוד חתיכה קטנה של אננס בצד הצלחת שלה, ואמרה "בסדר, לקחתי גם קינוח, בואי נשב."

הנערות חזרו לשולחנן במסעדה ההומה. ליאת התקשתה לאזן את הצלחת שלה וכמעט איבדה אגרול בדרך, כשהוא התחיל להתדרדר כמו גזע כרות במורד הר המזון שבצלחת. אחת מעוגיות המזל שהיא סידרה על שולי הצלחת כמעט צנחה לתוך ארוחתו של מישהו אחר. נראה היה לה שכמה אנשים הצביעו על הצלחת שלה וגיחכו, אבל להערכתה הם פשוט קינאו בה שהיא מנצלת כל כך טוב את העסקה שלה.

הן ישבו לאכול וליאת התחילה לזלול במלוא המרץ. לא לקח לאיריס הרבה זמן עד שסיימה את המנה הצנועה שלה, "זה היה ממש טעים, נכון?"

"כן," אמרה ליאת, "אני כבר ממש מלאה, אבל זה היה שווה."

"נלך?" שאלה איריס.

"על מה את מדברת?" שאלה ליאת, כשהיא מנופפת בידיה, "בואי נחזור לבר וניקח עוד משהו!"

"אבל בדיוק הרגע אמרת שאת ממש מלאה. למה את רוצה לקחת עוד?"

"למה? כי אנחנו יכולות!"

"אז מה. אם אני יכולה זה אומר שאני חייבת להיות תאוותנית ולקחת עוד?"

ליאת גלגלה את עיניה. "אבל אם אנחנו לא לוקחות הכי הרבה שאנחנו יכולות, אז אנחנו לא מקבלות את התמורה המקסימלית עבור הכסף ששילמנו!"

"ואם לא?"

"אם לא", ליאת נשפה בכעס, "אז אנחנו מפסידות. את לא קולטת?"

איריס החזירה לה מבט רגוע. "מפסידות את מה?"

לליאת נגמרו המילים, אבל לאחר שבלעה עוד שני אגרולס היא הייתה בטוחה שהיא יודעת מה לענות. "תשמעי, את תעשי מה שאת רוצה לעשות. אני הולכת לקחת עוד משהו."

לאחר סיבוב נוסף לאורך הבר, התיישבה ליאת לאכול שוב. אבל כמה דקות אחר כך היא התחילה לנבור בצלחת המלאה שלה, בפנים זעופות. "מה הבעיה?" שאלה איריס.

"לא יודעת. שום דבר כבר לא טעים יותר. האגרולס ספגו מיץ מהאננס, ויש רוטב חמוץ-מתוק על העוגיות שלי. ובנוסף לכל, אני באמת מתפוצצת."

"אז מה הבעיה, תפסיקי לאכול." אמרה איריס בפשטות.

איריס נענעה בראשה לשלילה. "את לא קולטת. אי אפשר לקחת הביתה את השאריות בשקית. אם את לא אוכלת כאן, את צריכה להשאיר את זה פה."

"אז מה?"

"אז אני רוצה ליהנות מכל פירור שאני מסוגלת."

איריס משכה בכתפיה וחייכה: "ליאת, תחשבי טוב על מה שאמרת... 'ליהנות מכל פירור'. לפי הפרצוף שאת עושה נראה לי שאין דבר שיגרום לך הנאה גדולה יותר מלהפסיק לאכול."

"מודה שאני יותר ממלאה, אבל אני רוצה לעשות את העסקה הטובה ביותר שאפשר."

איריס חייכה, "טוב. אם לדעתך להכריח את עצמך לאכול משהו שאת לא אוהבת עד שהבטן שלך תתפוצץ, נקרא 'העסקה הטובה ביותר', אז זה מה שאת עושה. נהדר!"

ליאת חשבה על זה. איריס לקחה הרבה פחות ממנה אבל נהנתה הרבה יותר. היא הייתה בטוחה שהיא מתנהגת בצורה הגיונית כשהיא מנסה לקחת הכי הרבה שהיא מסוגלת, אבל אולי היא באמת סתם תאוותנית. היא הניחה את מקלות האכילה הסיניים והרחיקה מעצמה את הצלחת. "עם שקית לבית או בלעדיה – אני גמרתי." כשהיא נעמדה כדי ללכת, פתחה איריס את אחת מעוגיות המזל שלה, קרצה בעינה והעמידה פנים כאילו היא קוראת: "חבר טוב ייתן לך עצה: לקחת יותר ממה שניתן, זה נקרא להיות תאוותן!"


גילאים 3-5
ש:
מה חשבה ליאת בהתחלה?
ת: היא חשבה שהיא חייבת לאכול הכי הרבה שאפשר כי המסעדה אפשרה זאת.

ש: ומה היא הבינה בסוף?
ת: היא הבינה שלקחת יותר ממה שאתה רוצה, רק בגלל שאפשר, זה נקרא להיות תאוותן.

גילאים 6-9
ש:
מה לדעתך למדה ליאת מהביקור שלה במסעדה?
ת: עד אז היא הניחה שחכם לנסות תמיד להשיג הכי הרבה שאפשר, בין אם אתה צריך את זה ובין אם לא, ושמי שלא עושה זאת הוא סתם פראייר. אבל מהמילים של החברה שלה, ומהבטן שלה עצמה, היא קיבלה את המסר שלקיחה לשם לקיחה זו סתם תאוותנות, ובדרך כלל היא אפילו לא גורמת לך הנאה.

ש: איך אנחנו יכולים לדעת אם טוב לקחת משהו שאפשר, או שאנחנו סתם תאוותנים?
ת: אם יש לנו סיבה טובה לקחת משהו, או תוכנית להשתמש בזה למטרה טובה, זה בסדר. אבל אם אנחנו לוקחים רק 'כי אנחנו יכולים', או כדי ש'מישהו אחר לא יתפוס את זה לפניי', אז עלינו לבדוק טוב אם אנחנו לא תאוותניים.

גילאים 10 ומעלה
ש: האם אתם מסכימים עם האמירה ש'מי שיש לו יותר, מאושר יותר'? למה, או למה לא?
ת: בהחלט קל יותר לשמוח כשלא חסרים לנו הצרכים הבסיסיים (מזון, ביגוד, קורת גג וכו'), אבל מעבר לזה, מידת האושר שלנו כמעט ואינה קשורה ל'כמה יש לנו', אלא ל'כמה אנחנו מרוצים ממה שיש לנו'. אדם שחי בדירה קטנה וצפופה, אבל שמח בחלקו, מאושר יותר מאדם בארמון של חמישים חדרים, שמקנא בשכן מעברו השני של הרחוב שבביתו 70 חדרים.

ש: האם זה שאנחנו צריכים לשמוח במה שיש לנו, כולל גם דברים רוחניים כמו רמת הידע הנוכחית שלנו, רמת טוב הלב, שלמות אישית וכדומה?
ת: בשום פנים ואופן לא! זה הזמן הנכון להיות 'תאוותנים', ללמוד ולהתקדם, לתפוס ככל יכולתנו ולהשקיע בשיפור האופי שלנו. מובן שאסור לנו לרמוס את הזולת בדרך להגשמה עצמית – אם אנחנו עושים זאת אנחנו מחטיאים את מטרתנו, נכון?