טבעי לחשוב, שכמה שיהיה לנו יותר, ככה נהיה יותר מאושרים. אבל האמת היא שזה לא תמיד עובד כך. למעשה, כשיש לנו יותר ממה שאנחנו צריכים, זה עלול להציב בפנינו ניסיונות קשים. פרשת השבוע הזה (לב, טו) מתרה בעם ישראל להיזהר כשמצבם טוב, ולא לתת לזה 'לעלות להם לראש', עד שבסוף ימצאו את עצמם במצב פחות טוב.


בסיפורנו השבוע מגלים שני אחים שלפעמים "פחות" זה יותר ו"יותר" זה פחות.

גן העדן האבוד

אדון בר-טוב לחץ את ידו של מתווך הדירות, ובחיוך גדול פנה לבני משפחתו שעמדו כמו חיילים לפני המכונית החונה. "ובכן חבר'ה, עכשיו זה רשמי – ברוכים הבאים לבית החדש שלנו!"

התאומים לבית בר-טוב התקשו להאמין. אחרי שגרו כל ימיהם בדירה צפופה שבה שני חדרי שינה, הם באמת עומדים לעבור לבית-ארמון הגדול והמפואר הזה שניצב מולם. החצר לבדה הייתה כמעט בגודל של כל החצר המשותפת של הבניין הקודם, ואבא דיבר אפילו על הקמת בריכת שחייה!

אבל מה שהיה הכי טוב בכל העסק – ועל כך הסכימו שני הבנים – זה שסוף כל סוף, לראשונה בחייהם, לכל אחד מהם יהיה חדר משלו. לא צריך יותר להצטופף בחדר שינה משותף, הקץ למיטות קומתיים. לא צריך יותר לדרוך אחד על השני כדי להגיע לדברים שלך. זה הולך להיות גן עדן!

לאחר לילה אחרון יחד בחדר משותף בדירה הישנה, התמקמו הבנים בחדריהם הפרטיים, וימי הדירה הצפופה שלהם התערפלו במהירות כמו חלום ישן.

אבל החלום החדש שעליו התרפקו, התחיל די מהר להפוך... לחלום בלהות. הבעיה התחילה בלילה השני שלהם שם, כשאורן נכנס למיטה הנוחה והחדשה שלו בשעה מוקדמת לאחר יום עמוס ומרגש. הוא בקושי עצם את עיניו כשפתאום התחיל החדר שלו לרעוד. הוא ניסה לשים את הכרית על האוזן כדי לחסום את קולות המוסיקה הרועמים, אבל זה לא עזר. לא הייתה לו ברירה, ובקושי רב הוא שלף את עצמו מהמיטה.

תומר ישב בנחת על כסא, כשרגליו מונחות על המיטה החדשה. לקח לו כמה רגעים לקלוט שהדפיקות על הדלת אינן חלק ממקצב התופים הרועם. בסוף הוא קם לבדוק, ומצא את אחיו לבוש בפיג'מה עומד בפתח חדרו בפנים סמוקות.

"תומר, תכבה את הדבר הזה! אני מנסה להירדם. אתה מכיר את הכללים, אחרי תשע רק אוזניות."

"יש לך טעות ידידי", ענה לו תומר. "אלה היו הכללים. עכשיו יש לנו חדרים נפרדים, ואני יכול להאזין למוסיקה באיזה ווליום שבא לי ועד איזו שעה שבא לי." הוא טרק את הדלת, ולאורן לא הייתה ברירה אלא לחזור לחדרו ולנסות להסתדר.

מוקדם בבוקר למחרת, חזר המחזה על עצמו, אבל הפעם באו הקולות הרועמים מעברו השני של הפרוזדור. תומר הביט בשעון ולא היה יכול להאמין למראה עיניו. הוא בקושי זחל מהמיטה. מה אורן חושב לעצמו, שהוא מדליק כזאת מוסיקה כל כך מוקדם בבוקר? אבל הוא קיבל בחזרה את אותן מילים שהוא עצמו אמר לילה קודם, כולל טריקת הדלת.

ההיתקלויות הללו באו בזו אחר זו, ותוך זמן קצר מצאו את עצמם שני האחים, שתמיד הצליחו להסתדר ביניהם די טוב, במלחמה. כל אחד התחפר ב'טריטוריה הפרטית' שלו, הם נעלו את הדלתות והוסיפו שלטים מאיימים המתריעים זה בזה לשמור מרחק לבל יבולע להם. פעם הם נהגו לחלוק ביניהם הכל, אבל עכשיו כל נכס נשמר בקנאות, שמא ייפול 'בידי האויב'.

המצב רק החמיר כשאבא שלהם הודיע שמכיוון שהמשרד שלו עובר שיפוצים, הוא יצטרך לעבוד בבית במשך שבוע, והמקום היחיד שבו ניתן להציב את משרדו הזמני, שזקוק לחיבורי מחשב מיוחדים – הוא באחד מחדריהם, מה שאומר שבינתיים הם יצטרכו לחזור לגור יחד בחדר אחד.

התאומים הזדעזעו. אמת, הם כבר חיו יחד באותו חדר הרבה שנים, אבל זה היה כשהם עדיין היו חברים טובים. עכשיו הם במצב מלחמה, וזה הולך להיות אסון. בלית ברירה, עברו האחים לאותו חדר באי רצון מופגן והתכוננו לגרוע מכול. אם הם לא הצליחו להסתדר בשני חדרים נפרדים, איך יוכלו להחזיק מעמד באחד?

בתחילה הייתה האווירה מתוחה, אבל אז קרה דבר מוזר. אולי משום שהם היו רגילים לגור יחד במשך זמן רב כל כך, או אולי משום שלא הייתה להם טריטוריה פרטית לסגת אליה - לא הייתה להם ברירה אלא להסתדר, והמצב ביניהם התחיל להשתפר. קודם הם התחילו לדבר ואחר כך לצחוק. בתוך יומיים שלושה הם שיחקו ואפילו התבדחו יחד. ואחר כך הם כבר שיתפו זה את זה בכל דבר, בדיוק כמו בימים הטובים.

לאחר שבוע, כשהסתיימו השיפוצים במשרד של אבא, הוא הגיע עם חברת הובלה שתיקח את החפצים שלו, והודיע לבנים שהם רשאים לחזור לחדרים נפרדים. כשהוא יצא, החליפו הנערים מבטים.

"בשורה טובה, אה תומר?" אמר אורן בלי שום התלהבות.

"כן, משהו כזה", ענה אחיו באותו טון.

באותו ערב, כשאבא שלהם חזר הביתה, הוא עלה לקרוא לבנים לארוחת הערב. וכשפתח את דלתו של אחד מחדרי השינה, הופתע לגלות שהחדר נותר ריק כמו שהיה כשעזב אותו בבוקר. הוא נכנס לחדר השני ומצא את הילדים עדיין דחוסים יחד, משחקים וצוחקים. "מה העניינים, בנים?" הוא שאל.

אורן הסתכל על תומר, ותומר החזיר מבט לאורן ולבסוף אמר: "אבא, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם לא אכפת לך, אנחנו מעדיפים את זה ככה. שני חדרים ממש לא הספיקו לנו, וחדר אחד – חדר אחד מתאים לנו בדיוק."

במקום לכעוס, חייך אבא ואמר, "אני גאה בהחלטה שלכם, בנים. אני שמח שהבנתם שזה שאתם גרים בבית גדול, לא אומר שאתם צריכים להפסיק לגדול."


גילאים 3-5
ש:
איך הרגישו הבנים בהתחלה, כשעמדו לקבל חדרים פרטיים?
ת: הם התרגשו וחשבו שזה יעשה אותם מאושרים יותר.

ש: מה הם הרגישו בסוף?
ת: הם שמחו יותר להיות יחד, למרות שהיה להם פחות מקום.

גילאים 6-9
ש:
מדוע לדעתך הסתדרו הבנים פחות טוב דווקא כשקיבלו חדרים משל עצמם, למרות שלכל אחד מהם היה יותר מקום?
ת: כשהיה להם פחות והם גרו באותו חדר, הם ניסו להפיק מזה את המיטב והתפשרו כדי שיוכלו להסתדר. אבל ברגע שהם קיבלו יותר מקום פרטי, הם התחילו להרגיש שהם יכולים לעשות כל מה שעולה על דעתם – בלי להתחשב אחד בשני - והדבר הוביל למריבות ומאבקים.

ש: האם כסף יכול לקנות אושר?
ת: הוא בהחלט יכול לעזור לנו להשיג את הדברים שאנחנו חושבים שיגרמו לנו שמחה, אבל אושר אמיתי הוא לדעת לשמוח במה שיש לנו – "איזהו עשיר? השמח בחלקו" - בין אם זה הרבה ובין אם זה מעט, ואת ההרגשה הזאת אי אפשר לקנות בכסף.

גילאים 10 ומעלה
ש:
למי לדעתך יהיה קל יותר לחוש קרבה לאלוקים: לאדם עני או לאדם עשיר? מדוע?
ת: הדרך הפשוטה ביותר לבנות קשר עם האלוקים היא לבקש ממנו כל מה שאנחנו צריכים, ולפתח ביטחון שהוא יספק לנו את זה. בדרך כלל יש לאדם עשיר כל מה שהוא צריך ואפילו יותר, ולכן קל לו 'לשכוח' מה', דבר שמחליש את תחושת החיבור. אדם עני מוצא את עצמו הרבה פעמים במצב שבו אלוקים הוא היחיד שאליו אפשר לפנות, וכך הקשר שלו עם ה' מתחזק.

ש: חז"ל אומרים שמי שיש לו 100 מטבעות רוצה מאתיים, ומי שיש לו 200 רוצה 400. כיצד אתם מבינים את האמירה הזאת?
ת: התאווה לצבור הון ועושר, היא בעצם ניסיון נסתר להשיג שביעות רצון ועושר. אדם נוטה להרגיש באופן טבעי, בכל מצב כלכלי שהוא, שאילו רק יהיה לו קצת יותר ממה שכבר יש לו, אז הוא יהיה מאושר. כשהוא משיג את "מטרתו", ומגלה שהאושר לא בא יחד עם האפס הנוסף בחשבון הבנק, הוא יכול בקלות לטעות ולהניח שהאפס הבא בתור בסוף המספר יביא את האושר הנכסף. האושר האמיתי מתחיל בלהיות מרוצים ממה שיש לנו כעת.