כשמציבים שומרים להגן על חפץ שלא יינזק, יאבד או ייגנב, זה סימן ברור שהוא יקר. אין לנו דבר יקר יותר ממחשבותינו ורגשותינו; האם איננו צריכים לשמור גם עליהם?

פרשת השבוע הזה מנחה אותנו להציב שוטרים ושופטים בשערי ערינו כדי להגן עליהן ולשמור על הצדק. חכמינו מסבירים שאפשר ללמוד מזה גם להשגיח היטב על מה שחולף מבעד לשערי הגוף שלנו – עינינו, אוזנינו וכו' – ולא לאפשר לכל דבר לחדור אלינו ולהשפיע על רגשותינו ומחשבותינו.


בסיפורנו השבוע מתמודדים שני ילדים עם מה שמנסה לחדור מבעד לשעריהם.

שוער אישי

"וואו, הדלת המסתובבת הזאת הייתה משהו! צחק דורון. "כמעט יצאתי מהבניין עוד לפני שנכנסתי!"

דורון ובני חברו היו בדרכם לבקר את רני, ילד שהכירו בקייטנה ומתגורר בבניין יוקרה. לפתע, הם נתקלו בזוג רגליים שנראו עבות כמו גזעי עצים.

"לאן בדיוק אתם חושבים שאתם הולכים?" הם הביטו בגבר הגבוה הלובש מדים כחולים ונוקשים. המשטרה עוצרת אותם או משהו כזה? לפני שהצליחו להוציא מילה מהפיות המבוהלים שלהם, הם שמעו את קולו המוכר והחביב של חברם.

"זה בסדר גדעון," אמר רני, "הם באו לבקר אותי."

הענק נמס בין רגע לחיוך גדול. "אה, זה כבר משהו אחר. שיהיה לכם יום נעים", הוא אמר בחביבות.

"וואו. מ... מה זה היה כל העסק הזה?" שאל דורון בעודם ממתינים למעלית הזכוכית הממורקת.

"אל תתרגשו. הוא בסך הכל השוער. הוא שומר על הבניין כדי לוודא שאף אחד לא משיג גבול שאינו שייך לו. בכל אופן, אני ממש שמח שבאתם אליי. בואו, תיכנסו", אמר רני, כשהוא מכניס אותם לפנטהאוז המרווח.

לאחר שפיטפטו מעט ושתו משקה קל, הבחינו הבנים במסך טלוויזיה שדמה יותר למסך קולנוע הקבוע בקיר הסלון. רני קרץ אליהם, לקח את השָלַט מהמדף והדליק את הטלוויזיה. "בדיוק בזמן. 'פשעים ופושעים'!" הוא אמר בחיוך.

בני ודורון התפתלו בכיסאותיהם. שניהם שמעו על התוכנית הזו, אך לא הורשו לצפות בה. אף אחד מהוריהם לא הרשה להם לראות צילומים מפורטים כל כך של זירות פשע מלאות הרג ואלימות.

"בוא נבקש ממנו לכבות", לחש דורון.

אבל בני, שנעץ מבטים מרותקים במסך הענק, בקושי שמע אותו ורק הרחיק אותו בתנועת יד מבטלת. כשהתחילה פרסומת יצא רני למטבח להביא כיבוד. דורון שוב נעץ מרפק בחברו. "אני רציני. או שהתוכנית הזאת הולכת, או שאנחנו הולכים."

"נו, באמת", אמר בני. "אפשר לחשוב. אני מכיר מלא ילדים שרואים את התוכנית הזאת, ובכל אופן, היא נגמרת בעוד חצי שעה."

"לא מעניין אותי", אמר דורון. "אני לא בקטע של התוכנית הזאת, ואני לא רוצה שהקטע שלה ייכנס לתוכי."

"למה אתה מתכוון?" בני נעץ בו בעיניים מופתעות. זו הייתה אמירה מוזרה.

"כל מה שאנחנו שומעים ורואים משפיע עלינו", הסביר דורון ברצינות. "העיניים שלנו, כל החושים שלנו, הם השערים של הגוף והמחשבה - ואני לא רוצה לתת לזבל האלים הזה להיכנס לתוכי."

"בחייך, אתה מגזים. זאת בסך הכל תוכנית טלוויזיה! אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אני נשאר כאן."

בדיוק אז חזר רני לסלון. דורון מלמל התנצלות כלשהי על משהו בלתי צפוי שקרה והתחיל לצאת. הוא קיווה שיציאתו לא תעורר אי נעימות, אבל לא הייתה לו סיבה לדאוג – עיניהם של בני ורני היו דבוקות למסך והם בקושי נפנפו לו לשלום כשיצא.

"ביקור קצר?" העיר השוער כשיצא דורון מהבניין. "שיהיה לך יום טוב, ילד".

דורון חזר הביתה מהורהר, תוהה אם עשה את הדבר הנכון.

למחרת ישב דורון בחצר וחיכה שבני יגיע לשחק איתו כדורסל, כמו בכל יום. חלפו כבר עשרים דקות ודורון התכונן לוותר ולחזור הביתה, אבל אז הופיע בני. הוא נראה עייף מאוד וממש לא מרוכז, ובקושי הצליח לכדרר את הכדור.

"מה אתך, בני, הכל בסדר?" שאל דורון.

בהתחלה שתק בני, ואז נד בראשו ואמר, "מה אני אגיד לך, צדקת מאה אחוז."

"צדקתי?! במה?"

"התוכנית ההיא בטלוויזיה הייתה ממש נוראית. ראיתי כמה דברים מחליאים כל כך, שהם לא נתנו לי להירדם כל הלילה, ואני עדיין לא מצליח לנער כמה תמונות מהראש שלי."

"מה אתה אומר? נשמע מפחיד. אל תתאר לי יותר, טוב?"

"הלוואי שהייתי חכם מספיק להציב איזה שוער, שלא ייתן לזבל הזה לחדור לתוך הראש שלי."


גילאים 3-5
ש:
מה חשב בני בהתחלה על צפייה בתוכנית הטלוויזיה האלימה?
ת: הוא הרגיש שזה יהיה בסדר ולא יזיק לו יותר מדי.

ש: מה הוא הרגיש בסוף?
ת: הוא נבהל ממה שראה והצטער שראה את זה.

גילאים 6-9
ש:
מה למדו הבנים ממה שקרה להם בסיפור?
ת: הם גילו שכל מה שאנחנו מרשים לעצמנו לראות, לשמוע או להיכנס לגוף ולראש שלנו בכל דרך שהיא, ישפיע עלינו, ושאנחנו צריכים להעריך את עצמנו מספיק כדי להציב שומרים, כלומר – להשתמש בכוח השיפוט שלנו כדי לוודא שמה שאנחנו לא רוצים שייכנס, יישאר בחוץ.

ש: האם העובדה שרוב האנשים שאנחנו מכירים עושים משהו גורמת לדבר להיות נכון?
ת: עלינו לבטוח בעצמנו. אפילו אם נראה שכולם עושים דבר מה, אם נראה לנו שמשהו בזה לא בסדר, אנחנו לא צריכים לחשוש ללכת נגד הזרם, כשזה מה שלבנו אומר. הגוף, המחשבה והנשמה שלנו, הם הדברים היקרים ביותר שיש לנו, ואנחנו צריכים להתייחס אליהם כמו שהם באמת - אוצרות שמורים היטב.

גילאים 10 ומעלה
ש:
האם לא נוכל להשיג דברים נפלאים אם נפתח את עצמנו לחוות ה-כל?
ת: אולי, אבל יש לנו הרבה יותר להפסיד. הגוף שלנו, המחשבות, הלב והנשמה, הרבה יותר חשובים - הם מתנות בעלות ערך בל יתואר שקיבלנו מה'. כשאנחנו משתמשים בהם נכון – מניחים להשפעה חיובית לחדור ונשמרים מהשפעות שליליות, אנחנו יכולים להעפיל אל שיאי הרוחניות והעושר. יש חוויות שאינן שוות את מחיר ההתנסות בהן.

ש: איך נוכל להחליט אילו חוויות שוות ואילו לא?
ת: הכלי העיקרי הוא שכל ישר. אם אנחנו מרגישים שמשהו מוזר או מזיק, סביר מאוד שהוא באמת כזה. חוץ מזה, נוכל להתייעץ עם אנשים אחרים, שאנו מעריכים את ערכיהם ואת צורת החיים שלהם. התורה והתלמוד דנים בשורשיה הרעיוניים של כמעט כל התנסות המוכרת למין האנושי, ומעניקים תובנה עמוקה בשאלה אילו מהם יקרבו אותנו יותר אל מטרתנו הרצויה, ואילו ירחיקו אותנו.