מה הופך אדם למכובד? בימי התנ"ך, כמעט שלא היה אדם במעמד נמוך יותר מעבד – אדם שצריך לעבוד יום יום בלי לקבל תשלום בידו, כדי לפרוע את חובותיו. ובכל זאת, בשבוע זה מלמדת אותנו התורה שאדם עשיר שיש לו עבדים כאלה, צריך להתייחס אליהם באותה צורה שבה הוא נוהג בעצמו. הוא צריך לתת להם מזון, שתייה, דיור וכדומה, באותה איכות ורמה כמו שלעצמו. אם הוא אוכל עוגות קצפת – גם הם אוכלים עוגת קצפת! זהו לקח נצחי - שכל אדם, לא משנה מה מעמדו או עמדתו, ראוי לכבוד. אסור להסתכל על אף אחד מלמעלה.
 


בסיפורנו השבוע לומדת נערה לקח עוצמתי על מה שהופך אדם למכובד.

יד לפה

"אולי כדאי לקשור את העוף הזה לצלחת... הוא נראה כל כך לא מבושל שאני מפחדת שהוא יקפוץ לי ויברח!" אמרה דנה כשלקחה את המנה שלה מהטבחית במחנה הנופש.

דנה ידעה שההורים שלה שילמו הרבה כסף כדי לשלוח אותה למחנה הזה, אז למה לא לתת לשכירים, כמו הטבחית ואיש התחזוקה, לשמוע מה דעתה כשהם מתרשלים? האישה בגיל העמידה שבישלה והגישה את האוכל, בלמה את לשונה מול ההתפרצות של דנה. למרבה הצער, היא התרגלה להערותיה המבזות של הנערה.

דנה סיימה לאכול והשאירה את המגש כדי שאיש התחזוקה, שהיה אחראי גם על ניקיון חדר האוכל, ייקח אותו. באותו רגע היא הבחינה בילדה ידידותית-למראה הלובשת חולצת טריקו נחמדה והחליטה לפתוח בשיחה. "באיזה חדר את?" היא שאלה.

"אה..." הסבירה הילדה, ששמה היה רותי, "אני לא בדיוק גרה בחדר. ההורים שלי הם... הם חלק מהצוות כאן במחנה, אז אנחנו גרים באחד הביתנים שבשטח הפתוח של המחנה."

"וואו, איזה כייף!" אמרה דנה. "את נהנית משני העולמות: גם נמצאת במחנה וגם בבית באותו זמן."

"כן, משהו כזה", אמרה רותי בחיוך.

בימים שלאחר מכן הן הפכו לחברות טובות, ויום אחד היה לרותי רעיון. "דנה, מה דעתך להצטרף אלינו לארוחת ערב בביתן שלנו?" היא שאלה בתקווה.

"וואו, תודה! בשמחה רבה", התלהבה דנה. "יהיה נפלא לאכול אוכל ביתי נורמאלי לשם שינוי במקום הזבל שהמחנה נותן לנו בתור אוכל!"

בבת אחת, התקדרו פניה של רותי.

"אה..." היא התחילה לגמגם, "ב...במחשבה שנייה, אולי זה לא כל כך מוצלח לבוא הלילה. זאת אומרת, אנחנו אוכלים הרבה יותר מאוחר מהנופשים, לא לפני 8 בערב ואני לא רוצה שתצטרכי..."

"שום בעיה!" הרגיעה אותה דנה. "שווה לחכות כל הלילה כדי לאכול משהו הגון לשם שינוי. לא משנה כמה פעמים אני אומרת לטבחית מה דעתי על האוכל, נראה שהיא פשוט לא קולטת." דנה הבחינה שפניה של רותי אדומות ממש; אולי היא לא שמה מספיק קרם שיזוף בבריכה.

"באמת דנה, כשאני חושבת על זה, אולי את לא כל כך... אה... תרגישי נוח עם המשפחה שלי..."

"אל תדאגי", נפנפה דנה את הבעיה. "זה יהיה בסדר גמור. ניפגש הלילה ב-8:00. אני חייבת לרוץ עכשיו – רכיבת-סוסים, ביי!"

והיא נעלמה עוד לפני שרותי הספיקה לענות.

באותו ערב לבשה דנה את הבגדים היפים שלה ואפילו קנתה בונבוניירה נחמדה בחנות המחנה, כדי שיהיה לה מה להביא. בדרך לשם היא שמה לב שבעצם רותי אף פעם לא סיפרה לה מה בדיוק התפקיד של ההורים שלה במחנה. אולי אחד מהם הוא רופא-המחנה, אולי אמה היא המזכירה, או אולי הם הרַ?ָזים של השכבה הנמוכה. בכל מקרה, יהיה נחמד.

היא מצאה את הביתן לפי הוראותיה של רותי. הוא היה קטן למדי, אבל זה לא הפתיע אותה, בסך הכל בית-קיץ. היא עטתה על עצמה את החיוך הכי חביב שלה וצלצלה בפעמון. רותי פתחה את הדלת. אולי כוויית השמש הזאת הייתה גרועה מכפי שחשבה, כי החברה שלה הייתה עדיין אדומה כמו סלק.

"שלום רותי! מצאתי בקלות את הבית. וזה שוקולד להורים שלך." היא צעדה לעבר בני הזוג שעמדו בתוך החדר. "תודה רבה לכם. כל כך נחמד מצידכם ל - אה - - -"

דנה נעצרה באמצע המשפט. הטבחית. ואיש התחזוקה. מה הם עושים כאן?

ואז זה נחת עליה כמו סלע ענק, ודנה נהייתה כל כך אדומה שלעומתה רותי נראתה ממש חיוורת. הם לא היו רק הטבחית ואיש התחזוקה, הם היו גם ההורים של רותי!

לאחר רגע מביך נוסף, כולם התיישבו לאכול. דנה לא יכלה להבחין אם האוכל מוצלח או לא, משום שהיא הייתה נבוכה מכדי להרגיש דבר, מלבד רצון עז לבלוע את הלשון. אביה ואמה של רותי היו דווקא מאוד נחמדים אליה, ודנה הרגישה נורא על שהתייחסה אליהם בכזה חוסר כבוד.

לאחר מה שנראה כמו שעות ארוכות, הארוחה הסתיימה סוף סוף ודנה חזרה לחדרה. היא ורותי לא חזרו להיות חברות קרובות כמקודם. דנה הצטערה שבגלל הפה הגדול שלה היא איבדה חברה, אבל היא בהחלט למדה את הלקח, עד כמה חשוב לכבד כל אדם.
 


גילאים 3-5
ש:
מה חשבה דנה בהתחלה על הטבחית ואיש התחזוקה?
ת: היא חשבה שמכיוון שהם עבדו במה שהיא החשיבה כתפקידים לא חשובים, היא לא צריכה להתייחס אליהם בכבוד.

ש: מה היא חשבה בסוף?
ת: כשהיא גילתה שהם היו הוריה של חברתה, היא התביישה מהצורה שבה התייחסה אליהם ולמדה שצריכים לכבד כל אדם – בין הוא עובד בתפקיד שנראה בעינינו חשוב ובין אם לא.

גילאים 6-9
ש:
מה למדה דנה ממה שקרה?
ת: היא תמיד הרגישה שזה בסדר להסתכל מגבוה על אחרים, ולהתנהג בבוז אל אנשים בתפקידים פשוטים או אל כאלה שלדעתה עומדים על שלב נמוך בסולם החברתי. מה שקרה עם רותי, טִלטל אותה והפך אותה להיות הרבה יותר רגישה לכבודו של כל אדם, בלי יוצא מן הכלל.

ש: מדוע, לדעתך, השתנתה דעתה של דנה על הטבחית ואיש התחזוקה, כאשר גילתה שהם הוריה של רותי?
ת: כשאנחנו לא מצליחים לכבד מישהו, זה משום שאנחנו לא רואים אותו כאדם ממשי ובעל רגשות, אלא כמעט כמו חפץ - למשל 'הגנן', 'הקבצן', 'העוזרת' וכו'. ברגע שפגשה דנה את האנשים האלה בתור הוריה של חברתה הטובה, היא נאלצה לראות אותם כאנשים אמיתיים ולכן להתייחס אליהם בכבוד אנושי.

גילאים 10 ומעלה
ש:
מדוע ראויים בני האדם מיסודם לכבוד?
ת: התורה אומרת שהאדם הוא יותר מסתם חיה אינטליגנטית. אנחנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם אלוקים, כלומר, שה' טבע בכל אדם מתנה אלוקית של בחירה חופשית בין טוב לרע ופוטנציאל אדיר להחדיר רוחניות טובה לעולם. כשאנחנו מגלים כבוד לכל בני האדם, אפילו לאלה שבחרו לנצל לרעה את מתנותיהם, אנחנו מגלים הכרה במתנה הזאת ומגלים כבוד לה' שנתן אותה.

ש: האם יש מציאות שבה מעמדו החברתי של האדם מצדיק שניתן לו כבוד רב יותר?
ת: התורה כן מחשיבה את מעמדו של האדם כגורם בכבוד שנותנים לו. לדוגמא, ראוי לתת כבוד מיוחד להורים שלנו, לזקנים, לאלה שמיוחדים בחכמתם, לבעלי עמדה שלטונית ובמקרים מסוימים אפילו לעשירים. בכל אופן, קיימת רמת כבוד בסיסית שכל אדם ראוי לה, ועלינו להיזהר שלא להפחית ממנה לעולם.