ילדים לפעמים אמנם חושבים אחרת, אבל לא קל להיות הורים. אחד מהחלקים הכי קשים בתפקיד ההורות (וזה קשה לילדים לא פחות), הוא הצורך להיות קשוחים מדי פעם, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. פרשת השבוע הזה משווה את העונשים שה' מעניש את עם ישראל, להורה אוהב שמעניש את ילדו. אנחנו יכולים ללמוד מכאן שבדיוק כפי שה' נותן לנו גבולות ומניח לנו לסבול מתוצאות מעשינו - מתוך אהבה וכדרך לעזור לנו לצמוח - כך גם כשההורים מציבים כללים וגבולות להתנהגות שלנו, זה לא משום שהם לא אוהבים אותנו, אלא דווקא משום שהם כן אוהבים אותנו ורוצים לעזור לנו להיות הכי טובים שאפשר.


בסיפורנו השבוע מגלה נערה שלא כל כך קל להיות אמא.

בלי גבולות

ליאורה שרמן העיפה מבט עצבני מעבר לכתפה על השעון שתלוי על הקיר, בעודה תוחבת במהירות את הכלים למדיח. החברות צריכות להגיע בכל רגע, וההורים שלה הרשו לה לצאת איתן לפארק המים – רק אחרי שהיא "תעביר שטיפה" על הכלים ותכניס אותם למדיח.

ליאורה שנאה את כל הכללים שההורים שלה קבעו כל הזמן, בקשר לכל דבר שהיא רצתה לעשות. היא תמיד הייתה אומרת לאמהּ: "כשאני אהיה אמא אני אתן לילדים שלי רק כלל אחד – והכלל הזה יהיה שאין כללים!"

אמא של ליאורה הייתה נדה בראשה ואומרת, "מותק, אל תחשבי שזה כל כך פשוט."

ליאורה יצאה לפארק בזמן וחזרה לאחר שלוש שעות, רטובה יותר מהכלים שעדיין הייתה צריכה להחזיר למקום.

"ליאורה, את זוכרת..."

"כן אמא – להחזיר את הכלים למקום..."

"נכון, גם את זה," חייכה אמה, "אבל מה שרציתי לשאול זה אם אמרתי לך כבר שאבא ואני נוסעים ליומיים מחוץ לעיר?"

"כן..."

"אז כנראה שזה יקרה מחר. נראה לנו שאת מספיק גדולה להישאר בבית בלי בייביסיטר – בתנאי שלא אכפת לך להיות ממלאת מקום שלי ולדאוג לרוני ואלי כשלא נהיה כאן."

הרעיון 'להיות ממלאת מקום של אמא' נשמע נהדר באוזניה של ליאורה, והיא הסכימה במהירות. סוף כל סוף תהיה לה הזדמנות ליישם את שיטת ה"כלל אחד – אין כללים".

למחרת, אחרי שאיחלה להוריה נסיעה טובה, זינקה ליאורה לתפקידה החדש ועמלה להכין ארוחה טעימה ומזינה. "יופי חבר'ה, הגיע הזמן לאכול!" היא קראה. היא חשבה שהבנים יגיעו בריצה, אבל אף אחד לא הגיע. היא הלכה לבדוק מה קורה ומצאה אותם צוחקים בחדר, שקועים בחפיסות עוגיות ובשקיות תפוצ'יפס.

"ממש טעים!" אמר רוני.

"אבל הכנתי לכם ארוחה גדולה וטעימה. אתם יודעים שאמא אומרת שאתם לא יכולים לאכול רק שטויות, אתם צריכים..."

"אבל אמרת לנו: אין כללים!" מחה אלי, "ואנחנו רוצים דווקא את זה לארוחת צהריים."

ליאורה לא ידעה מה לעשות. נכון שהיא לא רצתה לקבוע שום כללים, אבל... היא חזרה למטבח, אכלה לבד והשאירה את היתר מתוך תקווה שהם ירצו את זה לארוחת ערב.

אבל הם לא רצו. למען האמת, נראה שחטיפים, עוגיות ומשקאות קלים היה מה שהם רצו לכל ארוחה. בערב ארגנה ליאורה את הבנים בשעת ההשכבה הרגילה שלהם והתכוננה לנוח מעט עם עצמה לאחר יום ארוך, כששמעה לפתע מוסיקה חזקה המגיעה מהסלון. היא התעטפה בחלוק שלה ורצה למטה. "רוני! אלי! הכנסתי אתכם למיטות כבר לפני שעה. מה אתם חושבים שאתם עושים? שעת השינה עברה מזמן!"

"איזה שעת שינה?" שאל רוני בתמימות. "את אמרת 'בלי כללים' וזמן שינה זה כלל, נכון?"

"נכון, אבל אם תישארו ערים עד מאוחר, איך תוכלו לקום מחר לקייטנה?"

"יש עוד שמונה שעות עד מחר!" צחק אלי והלך להגביר את המוסיקה. ליאורה צעדה בכבדות למיטתה. לפחות היא תישן טוב.

אבל לא היה לה קל להירדם עם מוסיקה מחרישת אוזניים, וכשהיא ניסתה לגרום לבנים להנמיך אותה, הם טענו שהיא שוב קובעת כללים. ליאורה העייפה התהפכה במיטתה והתחילה להרהר. היא תמיד ראתה את הכללים של ההורים שלה כבלתי-הוגנים ומגבילים, אבל זה משהו אחר. אם הילדים לא יאכלו ויישנו כמו שצריך הם עלולים לחלות, ואם הם אף פעם לא ילמדו להתחשב בזכותם של אחרים לישון הם יהיו ילדים רעים ומפונקים. היא התהפכה עוד קצת וחשבה עוד – זה באמת שונה, לא?

למחרת בבוקר, אי אפשר היה להוציא אף אחד מהבנים מהמיטה. כשהם פקחו עין לשנייה, הם רטנו על בטנם הכואבת ומייד התהפכו לצד השני ונרדמו.

טוב, לפחות הם למדו את הלקח, חשבה ליאורה. מעכשיו הם בטח ירצו לאכול אוכל אמיתי ולשכב לישון בזמן.

אבל זה ממש לא היה כך. כשהבנים התעוררו לבסוף ב-11:00 בבוקר, הם צללו ישר לתוך החטיפים, ובאותו ערב, כל אזכור של שעת שינה התקבל בצחוק היסטרי.

כשהתהפכה ליאורה שוב במיטתה, מאזינה בעל-כורחה לקונצרט לילי נוסף, היא החליטה שזה כבר עובר כל גבול. היא יצאה בזעם מחדרה. "תיכנסו למיטות עכשיו!" היא צעקה, כיבתה את המערכת והצביעה לעבר המדרגות.

"אבל את אמרת בלי כללים, ו..."

"לא אכפת לי. תיכנסו למיטות תיכף ומייד, ובלי שום צפצוף! ולטובתכם כדאי שתקומו ב-7:30 על הדקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני אכין, ותספיקו להגיע לקייטנה בזמן, אחרת אתם כבר תשמעו ממני!"

הילדים המופתעים טסו למעלה במהירות שיא. ליאורה חשה הקלה מהשקט והופתעה מההתפרצות שלה. היא הייתה כל כך בטוחה שהיא לא עומדת להציב שום כללים או גבולות, ועכשיו היא חילקה לילדים פקודות כמו רס"ר משמעת. אבל הם בהחלט זקוקים לגבולות, היא חשבה... האם יכול להיות שגם אני זקוקה לכמה גבולות?

למחרת נכנסו הוריה של ליאורה הביתה, בדיוק כשסיימו אחיה את ארוחת הצהריים המאוחרת שהיא התעקשה שיאכלו אחרי הקייטנה. הבנים קפצו מהשולחן ורצו לחבק את הוריהם.

"וואו, איזה כייף שחזרתם!" אמר אלי.

"כן, ליאורה שמרה עלינו, אבל היא יותר מדי קשוחה", הוסיף רוני.

"ליאורה?" הפנתה אליה גברת שרמן מבט שואל, וחייכה. "זה נשמע כאילו קלַטְתְ קצת איך זה להיות הורים," ניסתה לנחש.

ליאורה הסמיקה ואמרה, "טוב... נראה לי שאולי יש גבול ל'בלי גבולות'."


גילאים 3-5
ש:
מה חשבה ליאורה בהתחלה, על כל הכללים של ההורים שלה?
ת: היא חשבה שהם מיותרים וחסרי טעם.

ש: מה היא חשבה בסוף?
ת: היא ראתה איך בלי כללים מתנהגים אחיה בצורה לא ראויה, והבינה שהכללים הם בעצם לטובתם.

גילאים 6-9
ש:
מה למדה ליאורה מהניסיון שלה כאֵם?
ת: היא תמיד ראתה את הכללים שההורים שלה קבעו בתור משהו שרירותי ובלתי הוגן. אבל אחרי שהיא ראתה איך בלעדיהם הילדים יכולים להתדרדר בכזאת קלות להתנהגות שמזיקה להם, היא הבינה: כללים וגבולות נחוצים כדי לעזור לילדים להתנהג בדרך הכי טובה להם וכדי ללמדם להתחשב באנשים שסביבם.

ש: מה לדעתך רצו ההורים של ליאורה שהיא תלמד מהדחת כלי ארוחת הצהריים לפני היציאה עם החברות?
ת: יכול להיות שהם רצו ללמד אותה לקחת חלק אחראי במשפחה ולא להרגיש שהיא יכולה להשאיר את אחריה בלגן שמישהו אחר ינקה. לימוד חשוב נוסף הוא לדחות משהו מהנה עד לאחר שגומרים לעשות משהו הכרחי, אפילו אם הוא לא כל כך מהנה.

גילאים 10 ומעלה
ש:
האם כל הכללים והגבולות שההורים קובעים לנו הוגנים ובאים מאהבה?
ת: אין אדם בעולם שאוהב את חברו כמו שהורים אוהבים את ילדיהם. הדאגה האוהבת של ההורים שלנו, יחד עם ניסיון החיים שלהם, מציבים אותם במקום האידיאלי שממנו הם יכולים להדריך אותנו בחיים, ולקבוע את הגבולות אשר להם אנחנו זקוקים, כדי לגדול להיות האנשים הכי טובים והכי מוצלחים שאנחנו יכולים להיות.

ש: חז"ל אומרים שעלינו להודות לשלטון ולמערכות החוקים שלו, משום שבלעדיו 'איש את רעהו חיים בלעו'. מה לדעתך אנחנו לומדים מהאמירה הזאת?
ת: מערכות חוק ומשפט, כל עוד הן הוגנות, משמשות כעין 'הורים' לחברה. הן מציבות גבולות וקובעות כללים, כדי לוודא שזכויותיהם של האנשים יכובדו וחובותיהם ימולאו. הטבע האנושי הוא להתנהג בצורה לא כל כך שונה מזו של הילדים הקטנים בסיפור, וללא כללים וגבולות שלטוניים, החברה תתפורר במהרה לאנרכיה הרסנית ולמשחק הישרדות אכזרי שבו גוברים החזקים.