בשבת זו מתחילים חודש אב ותקופת תשעת הימים, שבהם אנחנו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש בירושלים ועל כל שאר האסונות שעברו עלינו במהלך 2000 השנים האחרונות. בנוסף לכך שזהו זמן של אבלות, אלה הם גם ימים מיוחדים להתמקדות באהבה. חז"ל אומרים שהשורש הרוחני שהביא לכל האסונות האלה הוא שנאה הדדית בלי סיבה ממשית. ההיגיון מורה, אפוא, שהדרך לתקן זאת היא להתעלות על עצמנו, בייחוד במשך התקופה הזו, ולנסות לחבב ולאהוב זה את זה – אפילו בלי שום סיבה ממשית.


בסיפורנו השבוע לומד זוג תאומים שיעור באהבה.

סתם ככה

אילו ראיתם את גיל ואחיו התאום רון מתרוצצים הלוך ושוב באולם בית הספר שלהם, באחד מימי החמישי בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הייתם חושבים שאולי הם מתאמנים לאולימפיאדה.

האמת היא, ששני הבנים פשוט ניסו לחלק הזמנות לבר-מצווה הזוגית ההולכת וקרבה שלהם. והם עברו על פני תיבות ההודעות האישיות של התלמידים, שכיסו את הקיר הדרומי של האולם. הבעיה שלהם הייתה, שכמעט בכל פעם שגיל רץ ותחב מעטפה לתוך תיבת ההודעות של אחד מחבריו, היה רון מגיע מייד אחריו ושולף אותה מתוכה.

"בשום פנים ואופן! קובי קמינסקי? תשכח מזה! אנחנו לא מזמינים אותו!" אמר רון כשהוא מושך עוד הזמנה מהחריץ שאליו הכניס אותה אחיו לפני רגע.

"אבל למה לא?" שאל גיל, מרגיש מתוסכל יותר מרגע לרגע. "קובי ילד נחמד. הוא רב איתך פעם, או עשה משהו שפגע בך?"

רון נענע בראשו. "לא, הוא לא עשה לי כלום... אני פשוט לא אוהב את הטיפוס שלו. הוא לא הסגנון שלי, אתה מבין?"

"לא, לא ממש", אמר גיל, חטף את המעטפה מידו של אחיו ותקע אותה בחזרה אל התיבה, שם ישבה לחלקיק שנייה עד שרון הוציא אותה שוב. בתוך רגע פתחו השניים במלחמה על המעטפה האומללה שנחצתה לשניים, ושיגרה את שניהם ארצה.

הם קמו, חצי צוחקים וחצי כועסים, וניערו את עצמם. "טוב תשמע", התנשף גיל "בוא נעשה פסק זמן, נלך ל'פיצה-אלי', מה אתה אומר? נברר ת'עניינים האלה על כוס קולה ופיצה. טוב?"

"רעיון מצוין", ענה רון. "בוא נלך."

הנערים התיישבו ליד שולחן, והמלצרית הגיעה אליהם עם התפריטים. "מייד אחזור לקבל את ההזמנה שלכם", היא חייכה.

גיל פנה אל רון. "עכשיו: אולי אתה מוכן בבקשה לתת לי סיבה אחת למה אתה מסרב להזמין כמעט כל ילד שאני רוצה להזמין?"

"למה שאני אזמין מישהו אם אני לא אוהב אותו?" ענה רון בפשטות.

"אבל למה אתה לא אוהב אותם? זה מה שאני רוצה להבין."

"ככה."

"סתם ככה?"

"כן. אני לא אוהב אותם 'סתם ככה'."

"אבל 'סתם ככה' לא לאהוב מישהו, זה נקרא שנאת חינם, וזה בדיוק סוג המעשים שעליהם למדנו בתולדות ישראל, שהביאו לחורבן בית המקדש וגרמו לכל הבעיות בעולם."

"מוכנים להזמין, בנים?" המלצרית שבה כהבטחתה.

התאומים פנו אליה. "כן, כרגיל - פיצה גדולה עם פטריות ושתי פחיות קולה", אמר רון ברעבתנות.

אבל לפני שהיא הספיקה לכתוב את הזמנתו, הניף גיל את ידו. "סליחה, א- אולי את יכולה לתת לנו עוד שתי דקות, בבקשה?"

"מאה אחוז", אמרה המלצרית והתרחקה.

"אוף," התרגז רון, "מה הבעיה?"

"אנחנו לא אוכלים כלום עד שנגיע לשורש העניין", הכריז גיל ושילב את ידיו.

"בסדר," הסתער רון, "אז תן לי לשאול אותך שאלה. אתה יכול לתת לי סיבה אחת טובה למה אתה רוצה להזמין את כל הילדים האלה? ואני לא מתכוון לחברים הטובים שלך. הם אף פעם לא עשו שום דבר בשבילך."

גיל הרהר לרגע ואחר כך דיבר: "קודם כל, לחבב או לאהוב מישהו זה לא קשור למה שהוא עושה למענך. מה שנחשב זה מה שאתה עושה בשבילו. אבל חוץ מזה... אפשר אולי להגיד שבמקום לבחור לא לאהוב אותם 'סתם ככה', אני בוחר לאהוב אותם 'סתם ככה'. בדיוק כמו שנאשם במשפט נחשב 'חף מפשע' עד שתוכח אשמתו, בבית המשפט שבראש שלנו, בני האדם צריכים להיות אהובים ורצויים עד שתוכח אי חביבותם, ולא להפך. אם אתה לא מתנהג ככה, זה כאילו שאתה זורק אותם לבית סוהר בלי לעשות להם אפילו משפט!"

רון הקשיב, הקשיב היטב, ולא הייתה לו ברירה אלא להתפעל מרעיונותיו הסדורים של אחיו. הוא חשב על זה למשך דקה אחת מרוכזת, ואז נאנח. "אני שומע את הנקודה שלך. תשמע, אתה יודע מה, נראה לי שאתה צודק. בטח שטוב יותר לחבב אנשים, מאשר לא לחבב אותם, בלי סיבה. אז טוב... בוא נעשה עסק: אנחנו יכולים להזמין את כל הילדים האלה, ואני אנסה ללמוד לחבב אותם 'סתם ככה', ואנחנו יכולים להזמין עכשיו פיצה, 'סתם ככה', כי אנחנו רעבים!"


גילאים 3-5
ש:
מה הייתה בהתחלה דעתו של רון, לגבי מי להזמין לבר מצווה?
ת: הוא לא רצה להזמין הרבה מהילדים משום שהוא לא אהב אותם, למרות שלא הייתה לו שום סיבה אמיתית להרגיש ככה.

ש: מה הייתה דעתו של גיל על זה?
ת: הוא הרגיש שחשוב לחבב ולאהוב זה את זה, ושאנחנו צריכים אפילו להתאמץ לחבב אנשים גם בלי שתהיה לנו סיבה מיוחדת לכך.

גילאים 6-9
ש:
מה אנחנו יכולים ללמוד מתוך הסיפור?
ת: כשיש לנו קשר עם אנשים אחרים, אנחנו יכולים לבחור מה תהיה התגובה האוטומאטית שלנו כלפיהם. אנחנו יכולים לבחור לחבב מישהו עד שתהיה לנו סיבה טובה לשנות את דעתנו, או לבחור לא לחבב אותו עד שתהיה לנו סיבה כן לחבב אותו. גם אנחנו וגם העולם שסביבנו נהיה הרבה יותר טובים, אם נבחר בדרך האהבה ונניח לעצמנו לראות באחרים אנשים הראויים לאהבה, אלא אם הוכח אחרת.

ש: האם לדעתך יתכן לחבב או לאהוב את כולם?
ת: ברור שיש אנשים שקל יותר לחבב מאשר אחרים, אבל אם אנחנו משתדלים לראות טוב באנשים נגלה שרשימת ה'ראויים לחיבה' מתארכת כל הזמן. בני אדם יכולים, אם רק ינסו, למצוא בלבם מקום לאהוב את כל העולם – חוץ מאותם יוצאי דופן בודדים שהם רשעים ממש.

גילאים 10 ומעלה
ש:
חז"ל מתארים שני סוגים של אהבה – אהבה שתלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר. הם אומרים שסופה של אהבה התלויה בדבר לדעוך, בעוד שאהבה שאינה תלויה בדבר תישאר לנצח. איך אתם מבינים את הרעיון הזה?
ת: אהבה שתלויה בדבר היא כשאנחנו אוהבים מישהו 'בגלל משהו'. בגלל המראה שלו, בגלל מה שהוא עושה בשבילנו ואפילו משום שאנחנו חושבים שעלינו לאהוב אותו, או משום שאנחנו נהנים לאהוב. כל הדברים האלה עלולים להשתנות, ואם הם ישתנו, אותה אהבה שהייתה מבוססת עליהם תדעך מייד. אבל אהבה שאינה תלויה בדבר – כשאנחנו בוחרים לאהוב בכל מקרה, בלי שום נגיעות – היא סוג הרבה יותר טהור של אהבה רוחנית, וכמו כל הדברים הרוחניים, גם היא תימשך לנצח.

ש: מהו לדעתך הקשר בין חוסר האהבה שבתוכנו לחורבן בית המקדש?
ת: בית המקדש היה מקום מדהים של ניסים יומיומיים וגילוי מוחשי של השכינה האלוקית בעולם. ה' הוא כוח האהבה והאחדות האולטימטיבי, והוא רוצה שאנחנו נלך בדרכיו - נאהב זה את זה ונשמור על אחדות. כשעם ישראל בחר ללכת בדרך ההפוכה – דרך של יריבות ושנאת חינם בתוכנו - הפכנו את עצמנו ואת העולם לבלתי ראויים לאהבה ולאחדות האלוקית, עד שה' 'הסתיר את עצמו' והניח לבית המקדש (ולתכליתו בעולם) להיחרב. מן הצד השני, כשנחליט לבסוף לאהוב זה את זה כמו שהאלוקים רוצה, הוא יבנה לנו מחדש את בית המקדש, וישוב ויתגלה אלינו - במהרה בימינו, אמן.