האם ידעתם שבכל שנה חג הפסח מתקיים פעמיים?

ובכן, למעשה לא תמיד היו שני פסחים, אך בתקופת נדודי העם במדבר סיני, לאחר שיצאו ממצרים, הייתה קבוצה של אנשים שלא יכלו – שלא באשמתם – להשתתף בהקרבת קורבן הפסח. למרות שבאמת הייתה להם סיבה טובה, ומבחינת התורה הם לא היו מחויבים להקריב את קורבן הפסח, הם בכל זאת לא ויתרו ופנו אל משה רבנו בבקשה: "מדוע נגזר עלינו לפספס הזדמנות כה מיוחדת להתקרב לקב"ה, כמו כל שאר בני עמנו?"

משה רבנו פנה לקב"ה ושאל אותו מה לעשות. הקב"ה בתגובה, הכריז על מצווה מיוחדת וחדשה – "פסח שני". הפסח השני יתקיים בדיוק חודש אחד לאחר הפסח הראשון, והוא מיועד בדיוק לאותם האנשים שפספסו את ההזדמנות הראשונה. הוא נותן להם צ'אנס נוסף להתקרב בחגיגיות לקב"ה דרך קורבן הפסח, גם אם מדובר באיחור של חודש שלם.

אנו רואים כי היהודים הללו, לא שמחו כלל וכלל על ההזדמנות 'להיפטר' מהמחויבות של הקרבת קורבן הפסח, אלא ממש להפך. הם באמת רצו, בכל ליבם, לקיים את מה שהקב"ה ציווה עליהם לעשות. לכן החליט הקב"ה לתת להם הזדמנות שניה לשם כך.

ניתן ללמוד מכך, שאם ברצוננו באמת ובתמים לעשות משהו בעל ערך, ואפילו אם מאיזו שהיא סיבה זה נמנע מאתנו, איננו צריכים להתייאש ולהיכנע. להפך, אם נתעקש ונדבוק במטרתנו, נגלה שאנו מצליחים למלא את רצוננו בדרכים מפתיעות ומקוריות ביותר.


בסיפור שלנו נפגוש ילד, שאינו מתייאש בקלות ממאמציו הגדולים לעשות מעשים טובים, ובסופו של דבר הוא מבין, שעשה את הדבר הנכון.

"נסיעה טובה"

דודי מאד אהב לרכב על האופניים שלו. לפעמים, כשהיה חולף על פני השדות, השבילים והבתים היפים בשכונת המגורים שלו, היה נדמה לו שהוא כמעט מרחף מעליהם.

היום הוא יצא לדרכו מוקדם מהרגיל, משום שקבע להיפגש עם כמה מחבריו, ששיחקו אתו בנבחרת הכדורגל השכונתית. הם קבעו להיפגש בביתו של המאמן שלהם, שהיה ממוקם בדיוק בקצה השני של העיירה.

הנערים מאד אהבו את המאמן שלהם. הוא היה מלמד אותם בסבלנות אין קץ הכל אודות הכדורגל, ורבות על החיים בכלל. וכעת, כשעמד לעבור דירה אל מחוץ לעיר, הייתה להם הזדמנות לעזור לו לארוז את חפציו, ולהיות ביחד אתו כמה רגעים יקרים נוספים.

דודי, שקצב הנסיעה שלו היה מהיר במיוחד היום, כבר עבר כמעט מחצית מהדרך הארוכה, הגיע לצומת המרכזית של העיר ופנה ימינה במהירות, כשלפתע ראה בזווית עיניו, ליד בריכת הדגים הסמוכה, משפחה שלמה של ברווזונים החוצים את הכביש הסואן. תוך תנועה פתאומית וזהירה, הוא סטה במהירות מהכביש אל עבר השוליים, בכדי לא לפגוע בברווזים הקטנים. באותו הרגע הוא שמע קול של פיצוץ שבקע מכיוון הגלגל הקדמי של אופניו, ולאחריו מן צליל של זרימת אוויר שקטה... 'פסססס'.....

דודי הביט אל הגלגל הקדמי, ואכן, חששותיו הגדולים התגשמו. הסתבר שהוא עלה בטעות על בקבוק זכוכית שבור שהיה מוטל בצד הדרך, והגלגל הקדמי איבד כמעט את כל האוויר מתוכו. "אוף, מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו?", הוא חשב לעצמו.

הוא ידע, שאין אף תירוץ שיכול באמת להוות תחליף להגשת העזרה למאמן.

ברגעים הראשונים הוא חשב, שאולי הכי כדאי לו ללכת הביתה ברגל, ולשכוח מכל פרוייקט העזרה למאמן. "אחרי הכל, יש לי תירוץ מעולה. אף אחד לא יוכל להאשים אותי", הוא אמר לעצמו בהגיון רב. אבל אז הוא הרגיש, עד כמה באמת הוא רוצה להביע את הערכתו כלפי המאמן שלו, ולעזור לו במלאכת האריזה המעייפת. הוא ידע, שאין אף תירוץ שיכול להוות תחליף להגשת העזרה למאמן.

הוא החליט, באומץ רב, להמשיך הלאה במשימה המקורית, רק שעכשיו, הוא התקדם בקצב מאד איטי – כשהוא הולך ברגל וגורר אחריו את האופניים המפונצ'רים שלו. לאחר זמן מה, שהיה נדמה לו כנצח נצחים, דודי הגיע סוף סוף לביתו של המאמן. הוא נאנח קשות, כשהבחין בכל שאר חבריו קופצים על אופניהם, ומתכוננים לצאת לדרכם בחזרה הביתה.

אחד מהנערים הרים את מבטו והבחין בדודי, שעמד שם עם מבט מיואש לגמרי. "הי, דודי, איזה מזל גדול יש לך", הוא העיר לכיוונו. "ממש כרגע סיימנו. איזה כיף לך, הפנצ'ר שלך ממש חסך לך הרבה עבודה קשה!", הוא הוסיף, כשהוא מנגב את הזיעה מעל מצחו, בשביל להוכיח כמה קשה הייתה המלאכה. שאר הנערים צחקו למשמע הדברים, אך דודי אפילו לא חייך. הוא רק הצליח לחשוב, עד כמה באמת רצה לעזור למאמן במלאכת האריזה, וכעת היה נראה, שההזדמנות הזו אבדה לעולמים.

הנערים שבו לפטפוטים הרגילים שלהם, ודודי חלף על פניהם, כשהוא מתקרב ומעמיד את האופניים שלו בסמוך למשאית ההובלות העמוסה לעייפה. דודי פגש שם את המאמן, שהיה עסוק בארגונים קטנים של הרגע האחרון. כשהמאמן הסתובב לפתע ופנה לכיוונו, הוא הבחין בדודי שעמד שם ליד האופניים המפונצ'רות שלו. המאמן הבין מייד מה קרה. "אני ממש מצטער, המאמן...", מלמל דודי במבוכה. " באמת רציתי לעזור לך פה. פשוט, תראה מה קרה לאופניים שלי..."

המאמן, שהיה אדם רגיש וחביב, הצליח מייד להוציא את דודי מהמבוכה הרבה שחש באותו רגע. "אין שום בעיה, דודי", הוא אמר עם חיוך רחב על פניו. "אני רואה שהיה לך פנצ'ר רציני בדרך. מדוע שלא תלך לתקן את האופניים בתחנת הדלק הקרובה, ממש פה ממול, ואז תחזור בחזרה לביתך יחד עם שאר החברים שלך?". המאמן עמד לחזור לעיסוקיו הרבים, אך דודי עשה צעד אחד קדימה.

"אבל, המאמן", אמר דודי בקול החלטי. "לא הגעתי הנה בכדי לספר לך את התירוץ שלי.

"אבל, המאמן", אמר דודי בקול החלטי. "לא הגעתי הנה בכדי לספר לך את התירוץ שלי. הגעתי כי באמת רציתי לעזור לך. אתה בטוח שלא נשאר עוד משהו שאני יכל לעשות? אפילו משהו קטן?!".

המאמן הביט לתוך עיניו של דודי. הוא התעמק בהבעת הפנים שלו, והבין שדודי אכן מתכוון למה שהוא אומר. הוא היסס לכמה רגעים קצרים, ליטף את זקנו תוך כדי מחשבה ארוכה.

"אמממ...", הוא אמר. "בעצם יש דבר אחד קטן. האמת היא, שלא תכננתי לבקש מאף אחד מכם לעזור לי בזה. רציתי לעשות זאת בעצמי – עדיין לא ארזתי את ארגז הגביעים והמדליות שקיבלתי מהתחרויות השונות בהן השתתפתי. שמרתי את המשימה הזו לסוף. אתה חושב שתוכל להישאר פה ולעזור לי לארוז את כל העיטורים והפרסים האלה?".

חיוך רחב נפרש על פניו של דודי והוא חש כבוד גדול, על שנבחר למלא עבור המאמן את המשימה המשמעותית הזו. הוא הצטרף למאמן, ושניהם נכנסו יחד לבית הגדול והריק. דודי חשב לעצמו עד כמה הוא מרוצה, על שהחליט שלא להתייאש ולא וויתר על הרצון האמיתי שלו, להגיש את עזרתו למאמן האהוב.


ש: כיצד הרגיש דודי כאשר התפנצ'ר לו הגלגל הקדמי באופניים?
ת: הוא היה עצוב מאד, משום שחשב שכבר לא תהיה לו הזדמנות לעזור למאמן שלו. למרות שהיה לו תירוץ מאד מוצדק לא להגיע, הוא עדיין רצה מאד לעזור למאמנו האהוב.

ש: האם כשיש לנו תירוץ מוצדק, מותר לנו לא לעשות משהו שהיינו צריכים לעשות?
ת: לפעמים הדבר באמת אינו תלוי בנו, אבל כדאי לנו תמיד להמשיך ולנסות למלא את המטלה שלנו, במקום להסתמך על התירוץ המוצדק.

גילאים 9-6

ש: כשהתפנצ'ר הגלגל הקדמי באופניים שלו, דודי היה יכול בקלות להחליט שכעת מותר לו לחזור הביתה ללא כל ייסורי מצפון. מדוע לדעתכם הוא בחר שלא לעשות כך?
ת: המחשבה הזו חלפה לו אמנם בראש. אולם הוא נזכר מייד, מדוע מלכתחילה רצה לצאת לדרכו. הוא באמת רצה לעזור למאמן במלאכת האריזה הקשה. הוא הצליח להתמיד ולדבוק במטרה הראשונית שלו, גם כשההשלכות של החלטתו חייבו אותו להשקיע מאמצים גדולים יותר מאשר קודם.

ש: אילו דודי היה מחליט לפנות לאחור ולחזור הביתה לאחר הפנצ'ר, האם היינו יכולים לבוא אליו בטענות? הרי ראינו שאכן התפנצ'רו לו האופניים.
ת: לא. אם הוא היה בוחר לעשות כך, היה ניתן להצדיק אותו לגמרי. היו לו כוונות טובות כשיצא לדרכו מהבית, והפנצ'ר ממש לא היה באשמתו. למעשה, כשדודי בחר להמשיך, למרות שהיה לו תירוץ טוב לחזור הביתה, הוא עשה מעשה יוצא מגדר הרגיל. לא רק שהוא זכה לכבוד גדול מהמאמן ולתשומת ליבו המיוחדת, הוא גם הצליח לפתח בעצמו אישיות חזקה ומוצלחת יותר.

גילאים 10 ומעלה

ש: האם לדעתכם, כאשר אדם מנסה באמת לעשות משהו בעל ערך, אך הוא נתקל בכוחות עליונים שמונעים ממנו להשלים את משימתו, האם מאמציו הגדולים נחשבים כאילו הוא הצליח למלא את מטרתו המקורית? מדוע כן או מדוע לא?
ת: כל מאמץ שאנו משקיעים בניסיון למלא משימה משמעותית, הוא מאמץ בעל ערך עצום, גם כאשר הנסיבות מונעות מאתנו להשלים את המטרה המקורית שלנו. אנחנו מחויבים לנסות ולהשקיע את מירב כוחותינו בניסיון להשיג את המטרה, אולם התוצאה הסופית נתונה רק בידיו של הקב"ה. אם נצליח לזכור את הדבר הזה, נוכל לשמור על המוטיבציה הגדולה שלנו, להמשיך ולנסות להשיג את מטרותינו, ועם זאת, לא נתייאש כאשר אנו נתקלים במכשולים לאורך הדרך.

ש: מדוע לדעתכם קיבל דודי "פרס" מהמאמן על האיחור שלו? מדוע בחר המאמן לתת לדודי לעזור לו לארוז את ארגז המדליות המיוחד שלו?
ת: המאמן זיהה משהו מאד מיוחד באישיותו של הנער. דודי התעקש להגיש את עזרתו למאמן, למרות שהיה לו תירוץ מוצדק לאיחור שלו – הפנצ'ר בגלגל הקדמי, ולמרות שכבר נאמר לו שהמלאכה הסתיימה. המאמן הבין מכך, עד כמה אמיתי וגדול היה רצונו של דודי לעזור לו, ולכן החליט, שדודי ראוי לעזור לו במלאכה המשמעותית ביותר – אריזת ארגז המדליות והגביעים בהם זכה לאורך השנים. הפרס שהמאמן נתן לדודי הגיע לו, עבור האישיות הנפלאה והמיוחדת שהפגין שם באותו היום.