לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בהר(ויקרא כה:א-כו:ב)

פרשה משפחתית בהר

בפרשת השבוע, הקב"ה מצווה את בני ישראל על מצוות השמיטה. אחת לשבע שנים, היה עליהם להניח לאדמותיהם – לא לעבדן ולא לשתול בהן דבר – וכל זאת, למשך שנה אחת. הקב"ה הבטיח, שאם יקיימו את המצווה בצורה מלאה, לא יחושו בהפסד הצפוי – משום שיתחולל נס גדול, שיגרום לאדמה להניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית!

היה זה מבחן עצום למידת האמונה של העם בקב"ה, משום שבאותם הימים – אם לא היה צומח יבול מן האדמה, פשוט לא היה מה לאכול! כל אחד מן האנשים נאלץ לעמוד מול המבחן הזה וההחלטה של כל אחד הראתה, האם ועד כמה, הוא מוכן לבטוח באופן שלם בקב"ה.

אנו יכולים ליישם את הרעיון הזה גם בחיינו המודרניים. בכל פעם שאנו ניצבים בפני דילמה ונדמה לנו, שאם ננהג בצורה המוסרית והצודקת יותר – נפסיד, נוכל תמיד לבחור להישען על הקב"ה ולבטוח בו, שבזכות בחירתנו בדבר הנכון, לעולם לא נצא מופסדים מכך בסופו של דבר.


בסיפור שלנו נראה, כיצד ילדה עומדת בפני 'מבחן של בטחון' ומצליחה להוכיח שהיא ניצחה בו, ללא ספק.

"הדרך הארוכה-קצרה"

היה זה יום שרבי במיוחד, כשנירה וחברותיה תהו, אם אי פעם תגיע הדרך הארוכה מבריכת השחייה ועד לביתן, אל סופה.

"מזל שלפחות זכרנו להביא אתנו את בקבוקי המים שלנו", אמרה נירה לאחותה, דנה.

הילדות המשיכו במסע הרגלי שלהן, כאשר לפתע הבחינה אחת מהן בפרצה קטנה בגדר, שהקיפה את כל האזור, מצדו השני של הכביש.

"הי, תראו איזה מזל יש לנו היום!", צעקה דנה. "אם נלך דרך הקיצור הזה, אני בטוחה שנגיע הביתה הרבה יותר מהר".

"יופי! בואו ננסה את הדרך הזו!", הסכימו ביניהן כל הנערות המותשות ומייד החלו חוצות את הרחוב הסואן.

אך ככל שהתקרבו יותר אל הגדר, הן הבינו שמשהו אינו כשורה.

"אין מעבר!". כך היה כתוב על שלט ישן וחלוד שהיה תלוי על הגדר הישנה והעקומה.

הילדות הביטו זו בזו, מחליפות ביניהן מבטים מתלבטים. "נו, בואו כבר", אמרה דנה. "אני בטוחה שהשלט הזה תלוי פה כבר יותר מעשר שנים לפחות. אף אחד כבר לא מציית לשלט הזה, אז גם אנחנו ממש לא צריכות להתייחס אליו".

"דנה צודקת במאה אחוז", הצטרפה אליה שרה. "פשוט תראו כמה אנשים כבר חצו את הגדר הזו! אני רואה שיש פה כמעט שביל סלול, שחוצה את הגדר הזו, מרוב אנשים שעברו פה ".

"חוץ מזה", הוסיפה דנה, "מי בכלל יגלה שעברנו פה? ובעצם, למי בכלל יהיה אכפת?".

מזג האוויר היה כל כך חם ומעיק, שלא נדרשו יותר מדי שכנועים לגבי שאר הילדות. הן החליטו לחצות את הגדר. אך ברגע שנירה התכופפה בכדי לעבור דרך הפרצה שבגדר, היה משהו שמאד הפריע לה. נכון, באמת היה חם מאד בחוץ והיא באמת הייתה מאד עייפה, אבל עדיין, האם זה מצדיק את הכניסה למקום שאסור לעבור בו?

"תגידו, מאיפה יש לנו הזכות לעבור בשטח פרטי של אדם אחר?", שאלה נירה.

היא מייד עצרה בעד עצמה וקראה לעבר שאר הילדות: "הי, חכו רגע!". כל הילדות האחרות הסתובבו אחורה ופנו אליה. "תגידו, מאיפה יש לנו הזכות לעבור בשטח פרטי של אדם אחר?", שאלה נירה. "אני יודעת שאם לא נעשה זאת, יש לנו עוד דרך ארוכה עד שנגיע הביתה, אבל אנחנו צריכות לעשות את המעשה הנכון, גם אם זה ממש קשה לנו – לא?".

דנה פנתה אל אחותה ואמרה: "תקשיבי נירה, כבר החלטנו לעשות את קיצור הדרך הזה. אני בטוחה שלאף אחד לא יהיה אכפת. אבל אם את מתעקשת להמשיך ולהזיע בחום הנורא הזה וללכת הביתה בדרך הארוכה, אנחנו בטח שלא נעצור בעדך. כשתגיעי, אני כבר אהיה בבית ואמתין לך שם במיזוג הנעים והקריר".

נירה עמדה שם, מביטה בדנה ובשאר חברותיה, כשהן שמחות מהמזל הטוב שנפל בחלקן, עד שנעלמו כולן דרך החור שבגדר, משאירות אותה לבדה בדרכה הביתה. היא צעדה לבדה וכעת המסע נראה היה לה אפילו ארוך יותר.

"אולי הייתי סתם פזיזה", חשבה לעצמה. "כל החברות שלי כבר בטח יושבות להן בבית במיזוג ותראו איפה אני עוד תקועה!"

היו אפילו מספר רגעים שנירה חשבה להסתובב ולהצטרף לשאר חברותיה, או אולי לעבור דרך שאר הפרצות שראתה בגדר מדי פעם. אך בכל פעם שזה קרה, היא אמרה לעצמה: "צריך לעשות את המעשה הנכון, גם כשזה ממש קשה". היא הזכירה לעצמה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, שמי שעושה את המעשה הנכון, לעולם אינו יוצא מופסד בסופו של דבר.

לא עבר זמן רב ונירה ריחפה במחשבותיה, דמיינה לעצמה דברים נעימים וטובים וכך כמעט שלא הרגישה, איך היא מגיעה ממש עד לפתח ביתה. היא פתחה את הדלת, מצפה למצוא שם את דנה, יושבת בניחותא מול המזגן עם כוס שתייה צוננת ביד. אך להפתעתה הרבה, הבית היה ריק לגמרי. היא הבינה שאף אחד לא היה בתוך הבית, מאז שעות הבוקר המוקדמות.

"מוזר מאד", חשבה לעצמה. "אולי דנה החליטה ללכת לאחת מחברותיה". לאחר שהדליקה את המזגן, נירה התיישבה מול ערמה גדולה של ספרים וקראה בהם לאורך כל שעות הצהריים.

כעבור שעה ארוכה, כאשר נירה יצאה החוצה לבדוק אם הגיע אליהם דואר, היא ראתה מולה מראה מוזר.

כעבור שעה ארוכה, כאשר נירה יצאה החוצה לבדוק אם הגיע אליהם דואר, היא ראתה מולה מראה מוזר. במורד הרחוב היא הבחינה בדנה, שצועדת שם עם שאר חברותיה. הן בהחלט לא היו נראות מאושרות. תוך התנשפויות והתנשמויות מאומצות, כמה מן הבנות ליטפו את רגליהן בכאב ודנה ממש צלעה באחת מרגליה!

"אוי, מה קרה לכן?", קראה אליהן נירה בדאגה גדולה.

הנערות הרימו את מבטן, מופתעות ומעט נבוכות. "אמממ...", נאנחה דנה בקול חלש. "כנראה הרעיון של קיצור הדרך לא היה רעיון כל כך מוצלח, אחרי הכל, השדה שעברנו בו היה מלא בקוצים דוקרים..."

"היו בו גם כמה צמחים רעילים, שגרמו לנו לצריבות בעור!", הוסיפה שרה, כשהיא מגרדת את רגליה. "לקח לנו כל כך הרבה זמן לחצות את השדה הזה. היה שלב מסוים, שכבר היינו בטוחות, שלעולם לא נצליח לצאת משם".

"איזה מזל היה לך שהחלטת לא לבוא אתנו", אמרה דנה לנירה.

נירה הביטה באחותה ובחברותיה המותשות ונענעה את ראשה בהבנה עמוקה. "היה לי מזל גדול", היא חשבה לעצמה, "מזל שהייתי מספיק בטוחה באמונה הפרטית שלי. מזל שעשיתי את הדבר הנכון".


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה נירה, כאשר התכוונה לחצות את הגדר ולעשות לעצמה קיצור דרך?
ת: למרות שמאד רצתה להצטרף לחברותיה, היא הבינה שזה לא יהיה הדבר הנכון לעשות.

ש: כיצד היא הרגישה לאחר שנודע לה, מה שקרה לשאר חברותיה?
ת: היא מאד ריחמה על החברות שלה, אבל הבינה, שהיא יצאה מהסיפור ללא כל פגע, משום שהתעקשה לעשות את הדבר הנכון.

גילאים 9-6

ש: אילו הסיפור היה נגמר אחרת וחברותיה של נירה היו מגיעות הביתה הרבה לפניה – האם זה היה מוכיח, שהן צדקו ואילו נירה טעתה?
ת: כלל וכלל לא. פעמים רבות אנחנו מצליחים לראות, כיצד אנחנו יוצאים מורווחים מהבחירה שלנו, כאשר אנו עושים את הדבר הנכון. אך קורה לעיתים, שאנו לא רואים את התוצאות החיוביות באופן מיידי. הדבר החשוב הוא, להמשיך ולעשות את המעשה הנכון ולהאמין שבסופו של דבר, זה ישתלם לנו מאד.

ש: הבחירה של נירה, לוותר על קיצור הדרך, הייתה בחירה מאד לא פשוטה. מדוע לפעמים ההחלטה לעשות את המעשה הנכון – נראית לנו כהחלטה קשה כל כך?
ת: חלק מהעניין הוא, הנטייה הטבעית של בני האדם, לנסות ולמצוא לעצמם את הפתרון הפשוט ביותר, למרות שלא תמיד מדובר בפתרון המוסרי או הנכון ביותר. בנוסף, חשוב שנזכור, שרוב ההחלטות הללו נדרשות מאתנו, במיוחד בכדי לבחון את החוסן הפנימי של האישיות שלנו ומטרתן לבנות ולחזק אותנו – על ידי הבחירה הנכונה שאנו עושים, גם כשזה מאד קשה לנו.

ש: האם תוכלו להיזכר במצב בו לא יצאתם מופסדים, כשבחרתם לעשות את הדבר הנכון?
 

גילאים 10 ומעלה

ש: מה מרוויח אדם שבוטח בקב"ה בצורה מלאה?
ת: האמונה בקב"ה ובעיקר הביטחון בו, הם הדברים החשובים ביותר שיכולים להיות לאדם בחייו. אדם הבוטח בקב"ה, הוא אדם שמסוגל להיות מאושר ורגוע בכל רגע ורגע. הסיבה לכך נעוצה בידיעה, שהוא לעולם אינו עומד לבדו בעולם ושהדברים לעולם לא קורים לו רק 'במקרה'. כיוון שהוא יודע, שאין דבר היכול להזיק או לעזור לו – אילולא היה זה רצונו של הקב"ה – האדם איננו צריך לפחד משום אדם או משום דבר בעולם. הוא אינו חייב להחניף לאף אדם בעולם, רק בכדי לזכות בעזרה מסוימת. כאשר אנו בוטחים בקב"ה, חיינו עשויים להשתנות לחלוטין ולעלות על מסלול שונה לגמרי. בהחלט משתלם לנו לעשות כל שביכולתנו בכדי להגיע לביטחון מלא בקב"ה.

ש: האם בטחון בקב"ה הוא מעין 'תעודת ביטוח', שהכל יסתדר לנו בחיים, בדיוק כפי שאנו רוצים?
ת: אדם הבוטח בקב"ה, הוא אדם שמבין, כי הקב"ה אוהב אותו, שאכפת לו ממנו, שהוא רוצה רק בטובתו ושהוא שולח לו בדיוק את מה שהוא זקוק לו באותו הרגע. אך חשוב שנזכור, שנקודת המבט האנושית שלנו מאד מוגבלת ובהחלט יתכן מצב, שבו מה שהקב"ה רואה לנכון בשבילנו – שונה מאד ממה שאנו היינו רוצים. כאשר אנו בוטחים בקב"ה, אנחנו מבינים, שכל מה שקורה לנו – קורה בסופו של דבר רק לטובתנו.

 

 

9/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub