אדם שאיבד מישהו או משהו היקר ללבו, טבעי שיחוש צער גדול וירצה להתאבל על כך. עם זאת, במוקדם או במאוחר, יגיע שלב מסוים, שבו על האדם ל'אסוף את עצמו' ולהתחיל ליהנות מחייו מחדש.

בפרשת השבוע שלנו, מצוינות הוראות מפורטות לכוהנים, בנוגע לאופן האבלות, על אובדנו של אדם קרוב. התורה מנחה אותם, לדאוג לצורכיהם האישיים, אבל בוודאי שלא להגזים, או להתאבל במידה כזו, שתמנע מהם להמשיך בחייהם. אנו למדים מכך, שעלינו תמיד להגיב באופן מתון, באופן המתאים לכל אירוע או תרחיש, המגיע אל תוך חיינו.

בסיפור שלנו נפגוש ילד, שמגלה כיצד להמשיך הלאה בחייו, לאחר שאבד לו משהו יקר ביותר.

נדמה היה כאילו הכלב האתלטי ממש מתעופף לו באוויר, בכל פעם שקפץ בכדי לתפוס בפיו את הכדור שנזרק לכיוונו.

"לא ייאמן! 'סקיפי' שוב תפס את הכדור! זו כבר הפעם החמישית ברציפות!", צעקה רבקה בשמחה ובהתלהבות.

הכלב, שהיה כבר כמעט בן שנה, הצליח לכבוש את לבם של כל בני משפחת ריינר – בעזרת האופי המתוק שלו והזנב שלא הפסיק לכשכש במרץ. כולם אהבו אותו – חוץ ממאיר, שישב לבדו בחדר השינה שלו, כשהוא מגלה אדישות מוחלטת כלפי ההנאה הגדולה של אחיו ואחותו. הוא שמע היטב את קולות השמחה שנשמעו מכיוון החצר האחורית, אך פשוט בחר להתעלם מהם לחלוטין.

מאיר לא שיחק עם 'סקיפי', ולמעשה הוא בקושי טרח להעיף לכיוונו מבט אחד קטן. לא שהוא היה כלב רע או משהו כזה, ולא שהוא עשה משהו מזיק או הרסני במיוחד. אבל היה דבר אחד, שלעולם לא ישתנה מנקודת מבטו של מאיר: 'סקיפי' אינו דומה ולעולם גם לא יהיה דומה ל'רוקסי'!

כש'רוקסי', הכלב הקודם של המשפחה, מת בשנה שעברה, כל הילדים בבית היו מאד עצובים, אך אט אט נראה היה, שהחיים חוזרים למסלולם ו'סקיפי', הכלב החדש שלהם, הביא הקלה עצומה לכאב הגדול שחשו בלבם.

למרות שעברה כמעט שנה שלמה, עדיין היו עולות בעיניו הדמעות, בכל פעם שהביט בתמונות הישנות.

עם זאת, מאיר פשוט לא היה מסוגל להשתחרר מ'רוקסי'. הוא שמר תמונות שלו באלבום מיוחד ולמרות שעברה כמעט שנה שלמה, עדיין היו עולות בעיניו הדמעות, בכל פעם שהביט בתמונות הישנות. למעשה, זה בדיוק מה שעשה מאיר, כאשר שמע לפתע נקישה קלה על דלת חדרו.

"או, שלום אבא", הוא אמר בשקט.

"מאיר, יש מזג אויר מקסים בחוץ, כל כך יפה ואביבי", אמר לו אביו. "מדוע שלא תצא החוצה ותצטרף אלינו? אנחנו עושים 'על האש' וכל המשפחה בחוץ נהנית, אנחנו משחקים יחד בכדור..."

"משחקים יחד עם 'סקיפי', נכון? אז לא תודה", אמר לו מאיר בכעס.

האב הביט בעיניו של בנו, הבחין באלבום התמונות הפתוח שמונח על ברכיו והבין כמה עצב מרגיש הילד בלבו. הוא התיישב ליד מאיר, מניח את ידו סביב כתפיו. "אני רואה שאתה מעיין בתמונות של 'רוקסי'. אתה זוכר איזה כלב טוב הוא היה, נכון?"

מאיר הנהן בראשו להסכמה.

"גם אני מאד אהבתי אותו", אמר לו אביו. "למרות שלקח לי תקופה די ארוכה עד שממש הצלחתי להתרגל אליו".

מאיר הרים את מבטו בפליאה. "למה היית צריך זמן בשביל להתרגל אליו?"

"מה, לא סיפרתי לך אף פעם?", המשיך אביו לדבר. "הרי אתה לא זוכר, שלפני שאימצנו את 'רוקסי', היה לנו כלב אחר? השם שלו היה 'ג'וגי'. אני מניח שאתה לא זוכר, משום שהיית רק תינוק קטנטן באותם הימים. הוא היה כלב שחור ויפיפה והוא היה אצלנו בבית במשך שנים רבות. לאחר ש'ג'וגי' מת, החלטנו לאמץ את 'רוקסי', אבל לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי ממש לאהוב אותו. פשוט הייתי כל כך עסוק ועטוף בגעגועים שחשתי כלפי 'ג'וגי'".

"אז מה עשית בסוף?", שאל מאיר, כשהסקרנות שלו מתגברת.

"הקב"ה החליט, מאיזו שהיא סיבה, ש'רוקסי' הוא הכלב שמיועד כעת להיות חלק מהמשפחה שלנו."

אביו ניער את כתפיו וחייך. "לאחר זמן מסוים התחלתי להבין ש'ג'וגי' באמת איננו ושהוא שייך לעבר. הקב"ה החליט, מאיזו שהיא סיבה, ש'רוקסי' הוא הכלב שמיועד כעת להיות חלק מהמשפחה שלנו ושהגיע הזמן, שאמשיך הלאה לחיות את חיי, ללא 'ג'וגי', אך עם התוספת החדשה – 'רוקסי'. לאחר מכן, התחלתי להרגיש כבר הרבה יותר טוב. מעולם לא שכחתי את 'ג'וגי' הזקן, אבל מצד שני, הצלחתי ללמוד ליהנות מהדברים הטובים, שעדיין היו לי בחיי."

מאיר ישב בשקט וחשב על מה ששמע מאביו. השקט הארוך הופר, כאשר לפתע נשמעו נביחותיו המאושרות של 'סקיפי' מכיוון החלון האחורי של החדר. מאיר סגר את אלבום התמונות והניח אותו על מדף הספרים. 'רוקסי' תמיד יישאר חרוט עמוק בלבו, אבל כעת, 'סקיפי' הצטרף אף הוא לחיים החדשים. "אבא, אני חושב שאני אצא החוצה ואעזור לך לעשות 'על האש', אבל אם לא אכפת לך, נראה לי שקודם אני אשחק קצת בכדור עם שאר הילדים... ו... גם עם 'סקיפי'..."

גילאים 5-3

ש: כיצד הרגיש מאיר כלפי 'סקיפי' בתחילת הסיפור?
ת: הוא לא רצה לשחק אתו, משום שהיה עדיין מאד עצוב על מותו של כלבו הקודם, 'רוקסי'.

ש: כיצד הוא הרגיש לאחר ששוחח על כך עם אביו?
ת: הוא הרגיש הרבה יותר טוב והיה מוכן לצאת ולשחק עם 'סקיפי'. הוא הבין, שלמרות געגועיו העזים לכלבו הקודם, הוא עדיין מסוגל ליהנות מהכלב החדש שהוריו אימצו.

גילאים 9-6

ש: האם לדעתכם מאיר בגד בזכרו של 'רוקסי', בכך שהסכים לבסוף לשחק עם 'סקיפי'? מדוע כן או מדוע לא?
ת: למאיר היו רגשות מעורבים ומורכבים ביחס לכלבו הקודם, 'רוקסי', אך הוא בהחלט עשה את ההחלטה הנכונה כאשר החליט ליהנות מ'סקיפי', הכלב החדש של המשפחה. העצב שלו, על מותו של 'רוקסי' היה טבעי ביותר, אבל ברור שבשלב מסוים היה עליו להמשיך הלאה בחייו הרגילים. לא מדובר כלל וכלל בבגידה בכלב הישן, משום שהקב"ה, בלוקחו מחיינו דבר מה שהיה יקר ללבנו, חפץ שנמשיך לחיות את שיגרת חיינו החדשים, בצורה הטובה ביותר שניתן.

ש: מדוע לדעתכם, הסיפור שאביו סיפר לו על כלבם הישן, 'ג'וגי', כל כך עזר למאיר?
ת: ראשית, הסיפור עזר למאיר להבין, שלמרות שאדם יכול לכאוב ולהתגעגע לדבר יקר שאבד לו, הוא עדיין מסוגל להמשיך ולחיות את חייו בצורה רגילה ושמחה. אך בנוסף לזה, הוא הצליח לראות את החיים כמעגל אינסופי ולהבין, שפעם, מזמן, אפילו 'רוקסי' היה כלב חדש, שלקח לכולם זמן להתרגל אליו. החיים שלנו בנויים באופן כזה, שיש בהם שינויים ואירועים רבים ואנו חייבים לנסות ולהתרגל אליהם, גם כאשר הדבר אינו פשוט לנו כלל.

ש: האם אבד לכם פעם משהו שהיה יקר מאד ללבכם?
 

גילאים 10 ומעלה

ש: מדוע לדעתכם אנשים מסוגלים לחזור ולחיות את חייהם הרגילים, גם לאחר שחוו אובדן או אירוע קשה ביותר, שנראה כאילו העתיד כבר לא ייראה אותו הדבר אחריהם?
ת: הקב"ה ברא בבני האדם מנגנון מיוחד לשם כך, מנגנון שנקרא 'שכחה'. בחלוף הזמן, אפילו האירועים הקשים והטראומטיים ביותר שמתרחשים בחיינו, נוטים לעבור לזיכרון הרחוק והעמום שבמוחנו. מדובר בתהליך חיובי ביותר, משום שבלעדיו, כל אירוע קשה היה משאיר זיכרון טרי – וכמעט בלתי אפשרי להתמודדות – כאילו הוא אירע לנו רק היום. במצב כזה, לעולם לא היינו מצליחים להתגבר על שום כאב ולהמשיך הלאה בחיינו הרגילים. הכאב היה נשאר טרי והיה מונע מאתנו לראות את הטוב, שבשאר תחומי החיים.

ש: האם ישנו כאב או אובדן מסוים, שהקושי להתמודד עמו הוא כה גדול, עד שלאדם לגמרי אסור לשכוח ממנו?
ת: ברור שאובדן מיוחד ומשמעותי בחייו של אדם, תמיד יהיה חלק ממבנה האישיות שלו וילווה כל צעד וצעד בחייו. אירוע שכזה למעשה 'מעצב' את חייו של האדם והוא לעולם אינו שוכח אותו לחלוטין. עם זאת, אפילו אירוע שכזה צריך להיות ממוקם בפרופורציות הנכונות בחיינו ואסור לו למנוע מאתנו להתקדם הלאה בחיינו, או למצוא נקודות אור של שמחה במציאות שלנו. חשוב שנזכור, שהקב"ה תמיד מעורב במהלך החיים שלנו. הוא נותן והוא לוקח חלקים מסוימים מתוך חיינו, מתוך כוונה לעשות רק מה שבאמת הכי טוב עבורנו. אם נצליח לזכור את הנקודה הזו בכל רגע בחיינו, יהיה לנו כוח אדיר, כוח שיעזור לנו להגיב באופן מתון ומאוזן לכל מה שקורה לנו בחיים.

ש: האם אבד לכם פעם משהו שהיה יקר מאד ללבכם?