רובנו, לא נוטים להזניח את רצונותינו או את צורכינו האישיים. להפך, אנחנו יודעים טוב מאד לדאוג לעצמנו. כאשר אנו רעבים, אנו אוכלים. כאשר אנחנו עייפים, אנו הולכים קצת לנוח. אבל כאשר מדובר בצורכיהם או ברצונותיהם של אנשים אחרים, יתכן שלא תמיד נקפיד לרוץ ולמלא אחר בקשתם.

בתורה הקב"ה מצווה עלינו "ואהבת לרעך כמוך". כוונת הפסוק היא, שנשתדל להיות רגישים ואכפתיים כלפי הזולת ברמה כזו, שנרצה למלא את רצונותיהם וצורכיהם בדיוק בדחיפות בה אנו דואגים לסיפוקים האישיים שלנו. כאשר נצליח להגיע לרמה כזו של דאגה הדדית נגלה, שאנו מצליחים לתת מעצמנו הרבה יותר בכדי לסייע לזולת. התורה אומרת לנו, שלמעשה כולנו מחוברים זה לזה ברמה עמוקה מאד. אם נקפיד לחיות את חיינו תוך שמירה על הכרה בעובדה זו, נצליח להביא אל תוך העולם – וגם אל תוך עצמנו – הרבה אהבה ורגישות חברתית.


בסיפור שלנו נפגוש ילדה, שלומדת לקח חשוב על נתינה ורגישות חברתית.

"סוודר של אהבה"

שרה וינר, הייתה אחת הילדות, שתמיד ידעה כיצד להיראות במיטבה. היה לה מן חוש טבעי לאופנה, ותמיד הצליחה למצוא את הבגדים היפים ביותר לכל אירוע. כאשר התקשרה אליה חברתה, רחל, בכדי להחמיא לה על הסוודר החדש, שלבשה באותו היום לכנס של בית הספר, שרה לא הייתה כל כך מופתעת. אבל כשחברתה המשיכה וביקשה לקבל בהשאלה את הסוודר הזה, לכבוד מפגש משפחתי, שאמור להיערך בביתה בקרוב, שרה הייתה פתאום... נבוכה.

"אמממ... אההה... אני לא כל כך בטוחה. את יודעת מה? אני אחזור אלייך עם תשובה סופית, בסדר?", זה היה כל מה שהיא הצליחה למלמל ומייד מצאה לעצמה תירוץ לסיים את שיחת הטלפון.

הסוודר הזה, שרחל ביקשה ללבוש, היה אחד הסוודרים האהובים ביותר על שרה. הוא היה בצבע ורוד כהה ולאורך השוליים שלו, הייתה רקמה עדינה ויפיפייה של ורדים. היא קיבלה את הסוודר הזה כמתנה מדודתה בשנה שעברה. שרה התקשתה מאד לדמיין את עצמה חולקת את הסוודר הזה עם עוד חברה, למרות שהיה מדובר רק בערב אחד. זה לא שהיא דאגה כי רחל תהרוס את הסוודר או משהו כזה. היא הכירה את חברתה וידעה שמדובר בילדה אחראית וזהירה במיוחד. היא גם חשבה לעצמה, שהסוודר באמת יכול להיראות נהדר על רחל, כיוון ששתיהן לבשו כמעט את אותה המידה. פשוט היה לה מאד קשה להתרגל לרעיון, שתצטרך להשאיל את הסוודר המיוחד הזה לאדם אחר.

היא הוציאה בסקרנות רבה את הפתק וגילתה כי מדובר בנייר מכתבים יפה ומעוטר.

היא עלתה לחדר השינה שלה כדי להכין את שעורי הבית, אבל התקשתה מאד להתרכז כראוי, משום שהייתה עסוקה בדילמה הפנימית שלה. שרה סגרה את ספר הגיאומטריה, הניחה את העיפרון מידה וניגשה לארון הבגדים שלה. היא עברה על כל הסוודרים שהיו מקופלים בתוכו בצורה מסודרת ויפה ונאנחה לעצמה: "אילו רחל רק הייתה מבקשת לשאול ממני את אחד הסוודרים הפשוטים יותר שלי, הישנים יותר, לא הייתה לי שום בעיה להסכים לבקשתה...", היא חשבה.

היא הוציאה מן הארון את הסוודר הורוד והחליקה את אצבעותיה לכל אורכו. "אוי, מה זה הדבר הזה?" שאלה את עצמה, כשהבחינה לפתע, כי בתוך אחד הכיסים הפנימיים של הסוודר, היה מונח פתק מקופל. היא הוציאה בסקרנות רבה את הפתק וגילתה, כי מדובר בנייר מכתבים יפה ומעוטר, שעליו היה כתוב:

"לשרה אחייניתי היקרה, למעשה קניתי את הסוודר הזה לעצמי, אך כאשר ראיתי כמה את יפה כשאת לובשת אותו, החלטתי שאני פשוט חייבת לתת אותו לך כמתנה ממני. אני אמנם מאד אוהבת את הסוודר הזה, אבל אותך אני אוהבת אפילו יותר! תתחדשי ותיהני ממנו! אוהבת, דודתך, ברכה".

שרה קראה את המילים הללו והייתה המומה לגמרי. היא הופתעה מהעובדה שלבשה את הסוודר הזה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת מעולם לא שמה לב לפתק שהיה מקופל בו בכיס, אך אפילו יותר מכך – מהעובדה שהפתק הכיל בדיוק את המסר שהייתה זקוקה לו באותו הרגע. "קיבלתי את הסוודר הזה במתנה והוא ניתן לי על-ידי מישהי שכל כך אוהבת אותי, עד שהיא החליטה להעמיד את האהבה שלה כלפי, אפילו לפני אהבתה לבגד הזה. הדודה שלי ממש חשבה רק עלי. אני מניחה שרחל מאד זקוקה לסוודר המיוחד שלי, בכדי שתוכל להיראות יפה במפגש המשפחתי שלה, אחרת, היא לא הייתה פונה אלי. למרות שאני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתת אות הסוודר במתנה, כפי שעשתה למעני הדודה שלי, אני אנסה לפחות להתחשב יותר ברצונותיה של רחל ואתן לה את הסוודר הזה למשך כמה ימים".

שרה חשה הקלה עצומה, כשחייגה לבית חברתה, רחל.

"באמת?... את באמת מרשה לי לשאול את הסוודר הזה לכמה ימים? וו'או, תודה רבה רבה לך!", התלהבה רחל, לאחר ששמעה משרה את החדשות הטובות.

שרה התיישבה בחזרה מול שיעורי הבית שלה, אך הפעם הצליחה להתרכז בקלות רבה בחומר הלימודים. הרגשה חמימה ונעימה מילאה אותה, משום שהצליחה להתגבר על טיבעה ולהתחשב כראוי ברגשות חברתה. היה לה ברור, שעשתה באותו יום מחווה של נדיבות ונתינה, כלפי הזולת.


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה שרה בהתחלה, כשרחל ביקשה לשאול ממנה את הסוודר היפה שלה, למשך כמה ימים?
ת: היא לא ממש רצתה להשאיל את הבגד האהוב עליה, לאדם אחר.

ש: כיצד היא הרגישה לאחר שקראה את הפתק של דודתה, שמצאה בתוך הסוודר?
ת: היא הבינה, שאם תהיה רגישה לרצונותיה של חברתה, היא תהפוך לאדם אכפתי וטוב יותר. היא החליטה להסכים לבקשתה של רחל ושמחה מאד על החלטתה.

גילאים 9-6

ש: מדוע לדעתכם אדם שמפתח בעצמו גישה של 'ואהבת לרעך כמוך' – מצליח יותר בקלות להעניק לזולת דברים שנמצאים ברשותו?
ת: כשמדובר בעצמנו, יש בנו יכולת טבעית ואינסטינקטיבית להעניק תשומת לב מיוחדת לרצונות ולצרכים שמתעוררים בנו. מדובר ברגש טבעי של 'אהבת העצמי'. כאשר אנו מתחילים להזדהות יותר עם הזולת ומצליחים להשוות את הצרכים שלו, לצרכים שלנו, פתאום הרבה יותר קל לנו לסייע לאחרים.

ש: באילו דרכים מעשיות אנו יכולים לבטא את אהבתנו כלפי הזולת, כפי שאנו אוהבים את עצמנו?
ת: שיטה אחת, היא לנסות 'להכניס' את עצמנו ל'נעליים' של החברים שלנו, לנסות לצפות מראש את צורכיהם ולאחר מכן – לפעול על-פי מסקנותינו. לדוגמא, אם חבר מסוים מגיע אלינו לביקור ממקום מרוחק מאד, אנו יכולים לתאר לעצמנו שהנסיעה הייתה ארוכה ומתישה עבורו ויתכן מאד שהוא ייהנה מארוחה טובה ומקום לנוח לזמן מה. נסו להציע זאת לאורח שלכם. או לדוגמא, ביום גשום במיוחד, אם חבר שלנו שכח להביא אתו מטריה לבית הספר, דמיינו לעצמכם כמה נוח החבר ירגיש, אם הוא לא יירטב כל כך מהגשם. הציעו לו לחלוק אתכם את המטריה שלכם.

גילאים 10 ומעלה

ש: כיצד הייתם מגדירים את המושג 'אהבה'? האם לדעתכם מדובר בעיקר ברגש או בפעולה?
ת: למרות שתתכן תחושה נעימה וחמימה, המתחברת למושג ה'אהבה', הרי זוהי איננה המהות העיקרית שלה. אם נגדיר זאת במילים הפשוטות ביותר – האהבה היא נתינה. כאשר אנו עושים מעשה אקטיבי, שבא להיטיב עם הזולת (מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית) – אנו למעשה עושים את 'פעולת האהבה'. לפעמים האהבה באה לידי ביטוי דרך פעולה של נתינה. לפעמים מילה טובה או אפילו מחשבה חיובית על הזולת, יכולות לבטא את אהבתנו כלפיו. בהתאם להגדרה זו, האהבה גורמת לנו להיות פחות אנוכיים ויותר מתחשבים ברגשות הזולת וזוהי המהות האמיתית של הרוחניות היהודית.

ש: היהדות מלמדת אותנו, שאהבתו של הקב"ה, היא האהבה האולטימטיבית. מדוע לדעתכם זה באמת כך?
ת: הקב"ה ברא את כל היקום והוא שולט בו בכל רגע ורגע. הכל למעשה שייך לו והוא אינו זקוק לדבר. כיוון שהכל ממילא כבר שלו, הוא לעולם אינו 'לוקח' דבר. הוא תמיד רק נותן ונותן, ללא הפסק. אפילו הקיום הממשי שלנו בעולם הזה הוא למעשה מתנה שהקב"ה העניק לנו מתוך אהבתו אלינו. כיוון שהאהבה היא נתינה, הקב"ה – שתמיד נותן ולעולם אינו לוקח – הוא ה'אוהב' האולטימטיבי.