לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




צו(ויקרא ו-ח)

פרשה משפחתית צו

פרשת השבוע שלנו, עוסקת בהכרת התודה, שאנו אמורים להרגיש כלפי הקב"ה. מדובר בקרבן 'התודה', שהיו היהודים מקריבים בבית המקדש, כאות על הערכתם הגדולה לקב"ה, על כל הדברים הטובים שעשה למענם.

היכולת לבטא באופן חופשי את רגשות ההערכה שלנו – כלפי הקב"ה וגם כלפי שאר בני האדם – היא אחד המפתחות החשובים ביותר לחיים של אושר ושלווה. לכל אחד מאתנו יש כל כך הרבה דברים טובים בחיים ועל כל אלה אנו אמורים לחוש אסירי תודה לקב"ה. עלינו מוטל להבין, כיצד לגלות את כל הטוב הזה. התורה אומרת לנו, שעלינו להשקיע מאמץ רציני בכדי להתמקד בדברים הטובים שיש לנו בחיים. כך נחוש את השמחה האמיתית, שתגיע כתוצאה מתשומת הלב הממוקדת הזו.


בסיפור שלנו נפגוש ילד, שחוגג את 'חג ההודיה' הפרטי שלו, בכל יום ויום בחייו.

"ביס קטן מהחיים"

"במה אתה נועץ ככה עיניים?" שאל יואב, כשהוא מבחין שחבירו, אדם, מביט בתשומת לב רבה אל תוך תיק האוכל שלו.

אדם הרים את מבטו והסמיק במבוכה קלה. "אממ... כלום", הוא אמר, בנסיון להתחמק מהמצב המביך.

"נו, באמת, אני עוקב אחריך כבר כמה דקות", אמר לו יואב. "העיניים שלך תקועות בתיק האוכל שלך, לפחות למשך דקה שלימה. מה קרה? יש לך שם אולי איזה מחשב 'כף-יד' חדש, שאתה מנסה להחביא ממני? מה יש לך שם בדיוק?".

אדם צחק למשמע הרעיון. "טוב, אז אם אתה ממש חייב לדעת, פשוט חשבתי, כמה מזל יש לי בחיים, שיש לי כזאת ארוחת צהריים בתיק שלי. בזמן האחרון אני מנסה להקפיד לעשות את זה לפני כל ארוחה וזה ממש גורם לי להעריך את כל מה שיש לי בחיים".

יואב התכופף לעברו של אדם והציץ גם הוא אל תוך תיק האוכל הקטן. הוא רצה לראות מה היה כל כך מיוחד באוכל שהיה בתוכו, מה היה שווה את כל ההערכה ואת הטקס המצחיק הזה. אבל כל מה שהוא גילה שם, היה כריך רגיל לחלוטין, שקית גדולה של תפוצ'יפס ופחית של מיץ אננס משומר.

זה אמנם היה נראה בסדר, הוא חשב לעצמו, אבל מה בכל זאת היה כל כך מיוחד בארוחה הזאת?

"אני ממש לא מבין אותך", אמר לו יואב. "אתה מתכוון לזה שאתה מעריך את המאמצים של אמא שלך, שארזה לך את כל האוכל הזה בתיק?"

"בדיוק. אני מאד מעריך את כל מה שהיא עושה בשבילי", ענה אדם. "היא אישה מאד עסוקה, אבל למרות זאת, היא תמיד מצליחה להכין לי את תיק האוכל שלי בצורה כל כך יפה ומאורגנת. אבל בעצם מדובר בהרבה יותר מזה. אני גם חושב על כל אלפי האנשים בכל העולם, כל האנשים שבזכותם יש לי את ארוחת הצהריים הזאת ביד".

יואב הביט באדם למשך דקה ארוכה ותהה שמא חבירו התחיל קצת להשתגע. "תראה, אני יכול אולי להבין שאתה כל כך מעריך את אמא ואת אבא שלך על הקניה והאריזה של האוכל שלך, אבל בזה למעשה מסתיים כל הסיפור, לא?".

"לא בדיוק". ענה לו אדם. "האם אני לא אמור להיות אסיר תודה לאנשים בחנות, אלה שמכרו להורים שלי את האוכל הזה? אילו הם לא היו מביאים לחנות שלהם את כל המוצרים האלה, איפה היינו משיגים אותם? היינו נאלצים ללכת לאיזו חווה נידחת, במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה, רק כדי לארגן לעצמינו כמה מוצרים בסיסיים לבית! ואפרופו החנות שלנו, איך אתה חושב שכל המוצרים בכלל הגיעו לחנות הזאת? אני מאד מעריך גם את נהגי המשאיות שהובילו את כל המוצרים עד לחנות הקרובה ואני גם בטוח, שהם דאגו לבצע את המשלוח שלהם באמצע הלילה".

יואב הנהן בראשו לאות הסכמה. הוא באמת לא חשב על זה אף פעם קודם לכן. אבל אדם לא סיים לומר את דברו. הוא כבר ממש 'נכנס' לזה.

"אני ממש שמח, שאני לא נאלץ בעצמי לבצע את כל המטלות הללו, רק בשביל לקבל חתיכה קטנה של גבינה לבנה!"

"ואפילו יותר מזה", המשיך לומר. "מה אתה חושב, שהכריך הזה פשוט גדל לו על העץ ככה? הלחם הזה הרי עשוי מחיטה. יש אנשים מיוחדים, שהיו צריכים לזרוע את גרגירי החיטה, להשקות אותם, לקצור את החיטה שצמחה, לטחון את הגרגרים, להכין מהם קמח לבן, ללוש מהם בצק, לאפות את הבצק ולפרוס את הלחם לפרוסות אחידות ויפות. רק בכל התהליך הזה אני בטוח שמשתתפים כמה מאות בני אדם. עכשיו תסתכל על הגבינה שמרוחה בתוך הכריך שלי. הגבינה הגיעה מפרה. יש אנשים מיוחדים שמגדלים את הפרה הזאת, מאכילים אותה, חולבים אותה, מנקים אותה. אני מרגיש הערכה גדולה גם כלפי כל האנשים האלה. אני ממש שמח, שאני לא נאלץ בעצמי לבצע את כל המטלות הללו, רק בשביל לקבל חתיכה קטנה של גבינה לבנה!".

בשלב הזה, יואב כבר השתכנע לגמרי ואפילו התחיל להיסחף אחר התלהבותו של אדם. "אל תשכח את מיץ האננס שלך!", הוא הוסיף בעצמו. "אני בטוח שיש אנשים מיוחדים שהיו חייבים להביא אותו בטיסה מיוחדת מאיזור הוואי, או משהו כזה!".

"נכון מאד!" אמר לו אדם. ואפילו עוד לא התחלנו לדבר על אלפי האנשים, שעסקו במלאכה המורכבת של בניית המטוס שלהם. ואסור לנו לשכוח גם את ההורים שלהם, שגידלו אותם. והדבר החשוב ביותר, עוד לא הזכרנו שאנחנו גם חייבים להרגיש הערכה מיוחדת לקב"ה, שהעניק לנו שיניים שעוזרות לנו ללעוס את האוכל, שהעניק לנו ידיים שמחזיקות את האוכל, שהעניק לנו גוף בריא, שמסוגל לעכל את כל האוכל הזה ועל שאיפשר לכל המכלול הזה בכלל להתקיים ולהתרחש ככה! הרי אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, עד אינסוף".

שני הנערים הרגישו מסוחררים לגמרי. "זה פשוט לא ייאמן!", אמר יואב. "פשוט לא ייאמן".

"עכשיו אתה מבין למה העיניים שלי היו תקועות בתיק האוכל שלי?", שאל אדם. "אבל אולי כדאי שנתחיל לאכול עכשיו. עוד מעט תיגמר לנו ההפסקה וניאלץ להיכנס בחזרה לשיעור הבא".

יואב נטל בידו את תיק האוכל שלו והביט לתוכו בפליאה גדולה. הוא מעולם לא הצליח להעריך או ליהנות כך מהאוכל שלו, כמו באותו היום. דבר אחד שהוא העריך במיוחד, היה השיעור החשוב, שלמד מחברו אדם. שיעור בנושא הכרת התודה כלפי העולם כולו ובמיוחד כלפי הקב"ה. הוא קיווה שלעולם לא ישכח את השיעור החשוב הזה.


גילאים 5-3

ש: כיצד עלול להרגיש אדם לגבי ארוחת הצהרים שלו, במקרה שלא יעצור וינסה להעריך את מה שיש לו ביד?
ת: הוא עלול להרגיש, שלא מדובר בשום דבר מיוחד ולכן אין לו צורך להודות על כך לאף אחד. הוא עלול לקחת את הכל כמובן מאליו ולשכוח להודות על מה שנפל בחלקו.

ש: כיצד תשתנה השקפתו של אותו אדם, אם ינסה להביט על האוכל מנקודת מבטו של אדם ושל יואב?
ת: הוא ילמד ויבין, שהיו הרבה מאד אנשים שלקחו חלק בהכנת הארוחה שלו ולכן ירגיש הערכה מיוחדת וגדולה כלפיהם וכלפי הקב"ה.

גלאים 9-6

ש: מה למד יואב לאחר שיחתו המעניינת עם חברו, אדם?
ת: הוא הבין, שאפילו דבר פשוט, כמו תיק אוכל קטן, הוא בעצם איננו פשוט כלל. הוא הבין, שאלפי אנשים, אולי אפילו מיליונים, פעלו בדרך זו או אחרת בכדי להביא את האוכל הזה אל השולחן שלו. השיעור הזה נכון כמעט לגבי כל דבר שיש לנו בחיים. הקב"ה מניע את כל העולם סביבנו, בכדי להביא אלינו את הטוב והשפע ואם רק נחשוב על כך לרגע, ליבנו יתמלא הערכה ותחושת תודה כלפיו.

ש: כיצד אנו מסוגלים להעריך את החיים בצורה רבה וחזקה יותר?
ת: צעד ראשון וחשוב ביותר, הוא לעשות בדיוק את מה שעשו שני הנערים בסיפור שלנו. חשוב לעצור ולנסות להתמקד בכל הדברים הטובים שהגיעו אל תוך חיינו. נסו ממש לעצור לרגע ולהעריך את כל הדברים הללו. יש שיטה טובה נוספת והיא לנסות ולרשום בכל יום ויום לפחות חמישה דברים שאנו מלאי הערכה ותודה עליהם. ככל שהרשימה שלנו תגדל ותתארך, כך גם תצמח תחושת האושר והשמחה בתוך ליבנו. הקב"ה עושה כל כך הרבה דברים טובים עבורנו וכל מה שנותר לנו, זה רק לפקוח את העיניים ולהבחין בהם בכל רגע ורגע.

גילאים 10 ומעלה

ש: לאחר שקראנו את הסיפור הזה, כיצד נוכל להבין באופן מדויק יותר את האמרה, כי כל אדם חייב להרגיש, כאילו העולם בעצם נברא לכבודו?
ת: הקב"ה מנהל את העולם ומסובב את התהליכים באופן כזה, שלכל אחד מאתנו יגיע השפע המיוחד והמתאים בדיוק עבורו. למרות שאנו כה רבים בעולם, הקב"ה משגיח על כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי ודואג לרווחתנו באופן השלם והמלא ביותר. כל דבר שאנו חווים בחיים שלנו, מתאים לנו בדיוק ומטרתו להעניק לנו כלים שילמדו אותנו את כל מה שאנו צריכים לדעת, בכדי לצמוח ולהפוך לבני אדם רוחניים יותר.

ש: האם עלינו באמת לחוש הערכה והכרת תודה, גם לאנשים שעוזרים לנו בדרך עקיפה, מבלי שהם בכלל מודעים לכך?
ת: מובן שמעשה טוב, הנעשה מתוך כוונה טהורה לעזור לנו – ראוי להערכה גדולה יותר מצדנו. אבל, גם אנשים שעוזרים לנו מבלי שהם מודעים לכך בכלל, ראויים להכרת הטוב מצדנו. דבר זה כשלעצמו, עשוי לשפר את היכולת שלנו להכיר טובה כלפי הזולת ומדובר ביכולת, שהיא אחת מהמטרות הרוחניות שלנו בעולם הזה. יכולת, שתביא באופן ישיר ובטוח את האושר האמיתי לחיים שלנו ומעל לכל, תאפשר לנו לחוש תמיד הערכה עצומה כלפי הקב"ה, שמיטיב עמנו בכל רגע ורגע.

ש: כיצד אנו מסוגלים להעריך את החיים בצורה רבה וחזקה יותר?
ת: צעד ראשון וחשוב ביותר הוא לעשות בדיוק את מה שעשו שני הנערים בסיפור שלנו. חשוב לעצור ולהתמקד בכל הדברים הטובים, שהגיעו אל תוך חיינו. נסו אם כן, ממש לעצור לרגע ולהעריך את הדברים הללו. ישנה שיטה טובה נוספת והיא לנסות ולרשום בכל יום ויום לפחות חמישה דברים שאנו מלאי הערכה ותודה עליהם. ככל שהרשימה שלנו תגדל ותתארך, כך גם יצמחו תחושת האושר והשמחה בתוך ליבנו. הקב"ה עושה כל כך הרבה דברים טובים עבורנו וכל מה שנותר לנו, זה רק לפקוח את העיניים ולהבחין בהם בכל רגע ורגע.

28/3/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub