לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תרומה(שמות כה:א-כז:יט)

פרשה משפחתית תרומה

המשכן, ששימש את העם היהודי לעבודת ה', היה מבנה מרשים ביותר. הוא נבנה מהחומרים היקרים והמפוארים ביותר: זהב, כסף, אבני חן יקרות, בדים עשירים ומרבדים רקומים. הוא ליווה את עם ישראל לאורך כל שנות נדודיהם במדבר, לפני יותר משלושת אלפים שנה.

המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל למעשה שימש להרבה יותר מזה. הפאר וההדר שבו שימשו למטרה הרבה יותר נאצלה מאשר סתם קישוט דקורטיבי. היופי החיצוני המרשים עזר ליצור סביבה אידיאלית להתקשרות עמוקה עם הקב"ה.

פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', מלשון 'התרוממות'. הקב"ה רוצה שנרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כשרונות, רכוש, שכל) אל מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. הוא מצפה שנעשה בהן שימוש, המועיל גם לסביבה ולעולם כולו. רק כך נצליח להביא את מתנותיו של הקב"ה למימוש הפוטנציאל הטמון בהן.


בסיפור שלנו נפגוש ילד, שמוצא דרך לרומם את הכשרון המיוחד שלו ולחשוף בכך את יופיו האמיתי לעולם כולו.

"שינוי הצלילים"

כאשר ערן שטרן התיישב לנגן באורגן המשוכלל שלו, הוא הרגיש כאילו הוא נמצא בעולם אחר. נדמה היה, שכל הדאגות היומיומיות שלו פשוט התפוגגו להן והלחן המיוחד של המוסיקה גרם לו להרגיש נינוח ומלא אנרגיות.

אבל כמעט אף אחד (ואפילו חבריו הקרובים ביותר), לא הכירו את הצד הזה של ערן. הוא העדיף לשמור את הפינה הזו לעצמו. היה זה עולם פרטי וקטן של יופי והרמוניה מושלמים. מסיבה זו הוא כמעט ולא ניגן ללא האוזניות שהיו מחוברות לאורגן שלו, כדי שאף אחד סביבו לא ישמע את נגינתו המיוחדת.

בכל יום לאחר הלימודים, הוא היה מתיישב מול האורגן, חובש את האוזניות "ונעלם" למרחב המוסיקלי שיצר לעצמו. יום אחד, מכיוון שחוץ ממנו לא היה אף אחד בבית, הוא לא טרח להרכיב את האוזניות על ראשו ובפעם הראשונה כמעט, מילאו הצלילים הנעימים והעליזים את הבית כולו. הנער נהנה כל כך מהנגינה, עד שלא הבחין בזוג עיניים הנעוצות בו מבעד לחלון הפתוח.

הוא עמד לסיים את היצירה שניגן, הרים את מבטו ובאותו הרגע שמע מישהו קורא לו בשמו: "ערן! זה היה מקסים! לא היה לי מושג שאתה יודע לנגן ככה באורגן!" הייתה זו הגברת מירון, השכנה ממול.

הנער הסמיק במבוכה. "חכה רגע, אני נכנסת" אמרה גברת מירון ותוך שניות מעטות נשמעה דפיקה בדלת.

הנער הסמיק במבוכה. "חכה רגע, אני נכנסת" אמרה גברת מירון ותוך שניות מעטות נשמעה דפיקה בדלת. ערן פתח אותה לרווחה מבויש, כשגברת מירון אמרה לו: "עברתי פה במקרה, רציתי בדיוק לבקר קצת את אימא שלך, אבל המוסיקה המדהימה הזו גרמה לי לעמוד על מקומי. אתה יודע מה?", היא המשיכה בדבריה, "אני מנהלת את פעילויות הפנאי בבית האבות השכונתי. הקשישים שם ממש זקוקים לעידוד ולתמיכה. אני בטוחה שהמוסיקה שלך יכולה לחולל שם פלאות. אולי תהיה מוכן לבוא ולנגן בפניהם? תוכל להגיע אליהם כבר ביום ראשון הקרוב, מבחינתי".

ערן לא ידע מה לומר. אף אחד לא היה אמור לשמוע את הנגינה שלו. המוסיקה הזאת הרי הייתה רק בשבילו, לא? "איממ... אימא שלי לא בבית עכשיו" ענה בהיסוס, "היא עדיין בעבודה ובעניין המוסיקה, אני לא ממש בטוח, אתן לך תשובה בהזדמנות אחרת, בסדר?".

הגברת מירון חייכה אליו. "בוודאי. אבל אני באמת מקווה שתשובתך תהיה חיובית. הנגינה שלך תהיה כל כך משמעותית לקשישים שבבית האבות, הם כל כך בודדים שם". אמרה ופנתה לשוב בחזרה לביתה.

ערן הרגיש, שכל האנרגיות שלו התנדפו מתוכו. הוא הביט באורגן בתסכול והצטער שלא הקפיד לנגן עם האוזניות שלו. מה הוא אמור לעשות כעת? הוא הרגיש שאם יסכים לנגן עבור אנשים אחרים, הנגינה שלו תאבד מהמשמעות היפה והמיוחדת שלה. "אבל", הוא חשב לעצמו, "הקשישים האלה בטח לא זוכים לראות או לשמוע יותר מדי דברים יפים בחיים שלהם". הוא פשוט לא ידע מה להחליט.

כדי להירגע קצת, הוא הרכיב את האוזניות אל האורגן שלו והמשיך לנגן. אבל הפעם הוא פשוט לא הצליח להתחבר למוסיקה. הוא גם לא הצליח להוציא מהראש את הקשישים הבודדים האלה, שממש היו זקוקים לו. "על החיים ועל המוות!", אמר לעצמו בהחלטה פתאומית. הוא ידע בדיוק מה צריך לעשות.

זה היה כל כך שונה מהאוזניות הקטנות שהיה רגיל אליהן בבית. האם יצליח לנגן כמו שצריך?

אולם האירועים של בית האבות היה מלא מפה לפה. ערן הרגיש לחוץ מאד לנגן לפני כל כך הרבה אנשים. הוא הניח את אצבעותיו על הקלידים, שהיו מחוברים למגבר גדול. זה היה כל כך שונה מהאוזניות הקטנות שהיה רגיל אליהן בבית. האם יצליח לנגן כמו שצריך?

הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לנגן. ממש מהרגע הראשון, נדמה היה שהצלילים פשוט יוצאים וזורמים בטבעיות מתוך האצבעות שלו. הקהל ישב שם, מרותק לגמרי, כמעט מכושף. אפילו ערן היה חייב להודות שהמוסיקה הייתה מדהימה! הקשישים החלו לחייך, למחוא כפיים ואפילו לרקוד בקצב המוסיקה. ערן ערך שם את "הקונצרט של החיים שלו"! הוא פשוט לא האמין. המוסיקה שלו, לאחר שחלק אותה עם אנשים אחרים, נשמעה לו פתאום הרבה יותר יפה ומלאת חיים מאשר כשניגן רק לעצמו.

היה זה היום בו השתנו חייו של ערן. הוא החל לנגן בפני קהל, כשהוא מביא שמחה ואושר להרבה מאד אנשים. הוא למד, שגם אם ישתף את הזולת במוסיקה הנהדרת שלו, לא רק שלא תהפוך לפחות מיוחדת, אלא תהפוך להרבה יותר יפה!


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגיש ערן בתחילה, כשהתבקש לנגן בפני זרים?
ת: הוא לא רצה להיענות לבקשה. הוא חשב שיצליח ליהנות מהמוסיקה שלו, רק כאשר הוא שומר אותה לעצמו.

ש: כיצד הוא הרגיש לאחר שהופיע בפני הקשישים בבית האבות?
ת: הוא מאד שמח שהחליט לעשות זאת והבין, שאם ישתמש בכשרון הגדול שלו בכדי לשמח את הזולת, הוא יהפוך בכך את המוסיקה שלו להרבה יותר יפה ומיוחדת.

גילאים 9-6

ש: האם לדעתכם עשה ערן את ההחלטה הנכונה, כשבחר לשתף את הזולת במוסיקה שניגן? מדוע?
ת: למרות שלא היה לו קל להחליט לחשוף את המוסיקה שלו ברבים, היה זה מעשה שהביא לו סיפוק עצום והדבר הנכון לעשותו. כל מה שיש לנו בעולם הזה, בין אם מדובר בכשרונות ובין אם מדובר בנכסים, הכל למעשה מתנה מהקב"ה. כאשר אנו מוצאים דרכים לחלוק את המתנות הללו עם הזולת, אנו מגשימים את מלוא הפוטנציאל של חיינו.

ש: האם ניתן להשתמש בכל מה שקיים בעולם הפיזי, למטרות רוחניות ונשגבות יותר?
ת: בהחלט! למעשה, זו המטרה שלשמה אנו קיימים בעולם הזה. אפילו הדברים השגרתיים ביותר יכולים להיות מרוממים. לדוגמא, המזון שאנו אוכלים יכול לתת לנו הזדמנות להודות לקב"ה על נדיבותו ולהורינו על טרחתם בהכנתו. ניתן לאכול מתוך כוונה לשמור על בריאות הגוף וניתן גם לנצל את האנרגיה שקיבלנו מהמזון, להתנהגות מועילה ומעשים טובים. מדובר בכמות נכבדה מאד של "רוחניות" שניתן להפיק מסנדוויץ' אחד קטן!

ש: האם יש לכם כשרון מיוחד או חפץ כלשהו שהייתם יכולים לחלוק עם הזולת?

גילאים 10 ומעלה

ש: מה הכוונה שלנו, כשאנו אומרים 'לרומם את העולם הפיזי אל העולם הרוחני'? מה בדיוק אנחנו 'מרוממים' פה?
ת: כל דבר בעולם, אפילו אנו עצמנו, עשויים ממרכיבים פיזיים ורוחניים כאחד. הקב"ה הציב אותנו בעולם הפיזי כשבפנינו מטרה ברורה: להעלות את העולם הפיזי אל העולם הרוחני. כשהמוסיקה של ערן הפכה לאמצעי, המביא שמחה לחייהם של קשישים בודדים, הוא למעשה עשה זאת. הוא הצליח לרומם את הכשרון הגשמי שלו לערך רוחני בעל משמעות נצחית!

ש: האם אדם חייב תמיד לחלוק משהו עם הזולת, בכדי לרומם את הכשרון או את הנכסים שלו?
ת: לפעמים, אנחנו דווקא צריכים לשמור דברים מסוימים לעצמנו. לדוגמא, לעיתים אנו זקוקים להפסקה ולמנוחה, בכדי שיהיה לנו כוח להמשיך ולתרום לסביבה גם מאוחר יותר. כאשר ערן ניגן לעצמו, בכדי להרגיש רגוע יותר, גם בכך הוא למעשה רומם את הנגינה שלו. עם זאת, באופן כללי, כאשר אנו מסוגלים להתעלות אל מעבר לרצונות ולצרכים האישיים שלנו ולחלוק את "מתנותינו" עם הזולת, אנחנו למעשה מעצימים ומרוממים את הכשרון או הנכס שלנו ובהכרח הופכים גם לאנשים טובים ורוחניים יותר.

ש: האם יש לכם כשרון מיוחד או חפץ כלשהו שהייתם יכולים לחלוק עם הזולת?

21/2/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) הניימאטוחוואןליו, 30/1/2014 13:57

דבר תורה קצר לילדים לפרשת תרומה פרשת תרומה פותחת במילים: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". לכאורה יש בפסוק סתירה. תרומה היא משהו שאדם נותן מרצונו, ו

דבר תורה קצר לילדים לפרשת תרומה פרשת תרומה פותחת במילים: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". לכאורה יש בפסוק סתירה. תרומה היא משהו שאדם נותן מרצונו, ואילו כאן הקב"ה מצווה על מתן התרומה (ובכך למעשה בני ישראל חייבים לתת תרומה). לשאלה זו כמה תירוצים. רש"י ומפרשים אחרים אומרים שרק מטבע הכסף, היה חובה (וזו מצוות מחצית השקל - סכום אחיד אותו צריך לשלם כל אחד מבני ישראל. ממתכת הכסף הכינו את האדנים, היסודות של קרשי המשכן, והמטרה היא שלכל אחד מבני ישראל יהיה חלק כלשהו במשכן, ולא סתם במשכן אלא ביסודות שלו) ושאר החומרים היו תרומה ממש מרצונם של בני ישראל. אפשרות נוספת היא להגיד שהציווי נועד על מנת להגדיל את השכר על המצווה. ברצוני להציע אפשרות נוספת. לפעמים יש לנו חובות ודברים שאנחנו צריכים וחייבים לעשות. כאשר יש חובה כזו ניתן לפעמים להתייחס אליה דווקא כמו אל זכות ולעשותה ברצון ובשמחה. למשל במצוות כיבוד הורים, אנו אמנם מצווים על כיבוד הורים, אבל כאשר אמא או אבא מבקשים עזרה במשהו, במקום לעשות דבר זה בחוסר חשק, אפשר לחשוב, איזה יופי שיש לנו אפשרות לעזור לאבא ולאמא ולעשות את הדבר ברצון. דוגמה נוספת מתחום הלימודים. רבים לא ממש אוהבים ללמוד ולהכין שיעורי בית ולהיבחן, אולם בדורנו זו זכות גדולה שכל ילד זוכה לחינוך ולהשכלה (רק לפני כמאה שנים, ילדים רבים לא למדו כלל וכבר בגיל צעיר הועסקו בעבודות כפיים קשות מאד בבתי חרושת ובמכרות פחם). כך גם במתן התרומה כחומרים למשכן. אמנם יש ציווי לעשות את זה, אבל כל מי שנותן את החומרים צריך להרגיש שהוא תורם מרצונו ושיש לו את הזכות הגדולה לתרום חומרים שייעשה בהם שימוש לצורך הקמת המשכן

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub