לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בשלח(שמות יג:יז-יז:טז)

פרשה משפחתית בשלח

כל מצב שאנו נתקלים בו, טומן בתוכו סיכוי להצלחה וסיכוי מסוים לכשלון. כשהיו בני ישראל במדבר סיני, תוך כדי מנוסתם מפני הצבא המצרי הרודף, אף אחד לא ידע כיצד יסתיים הסיפור. רבים חששו שהסוף מתקרב והכינו את עצמם לגרוע מכל. אך בסופו של דבר, הקב"ה חולל נס אדיר, בקע את ים-סוף לשניים והציל בכך את חיי העם.

הניצולים המאושרים, פרצו מייד בשירה אדירה ובתהילות לשבחו של הקב"ה. בזמן שהגברים שרו בפיהם, אחותו של משה רבנו, מרים, בשיתוף עם כל שאר הנשים, ליוותה את השירה גם בכלי נגינה. מוזר, היכן מצאו הנשים כלי נגינה באמצע המדבר? מסתבר שמלכתחילה הנשים סמכו על הקב"ה, שיציל אותן מידי המצרים. עד כדי כך היתה גדולה אמונתן, שהן לקחו איתן את כלי הנגינה, כדי שיוכלו לחגוג באופן מיוחד, לכשתגיע העת לכך!

הקב"ה רוצה שנלמד מאותן נשים צדקניות. הוא רוצה שנסמוך עליו, שנהיה אופטימיים ושננסה לראות את הדברים הטובים שעשויים לצאת מכל מצב נתון. לא רק שגישה כזו תעזור לנו לחיות חיים מאושרים יותר, אלא שלעיתים קרובות, היא אפילו תעזור לנו להגיע מהר יותר אל הזמנים הטובים.

 


 

בסיפור שלנו נפגוש ילד שנעזר באופטימיות שלו, בכדי להתמודד מול מצב מסובך.

"קולות של תקווה"

"אוף, כמה זמן לוקח לך לארוז את כל 'הדבר' הזה שלך?" שאל גיל בעוקצנות, בזמן שחברו מאיר, סיים להכניס את כל החלקים של ה'טובה' שלו, לתוך תיק העור המיוחד שלה.

שני הנערים נשארו בבית הספר לאחר שעות הלימודים, בגלל חזרות של התזמורת וגילו שהם האחרונים שנותרו שם. כל שאר הילדים כבר יצאו בריצה מתוך החדר, כשהם ממהרים לצאת לחופשת השבת שלהם. מאיר צחק ואמר: "ממש קל לך לדבר. אתה בסך הכל מנגן ב"פיקולו" קטנטן, שכמעט ונכנס לך לכיס. הנה, סיימתי. בוא נלך למעלית ונעוף ישר הביתה!"

הנערים נטלו את חפציהם והצטופפו בתוך המעלית הקטנה. מאיר לחץ על הכפתור והם החלו לנוע מטה לעבר הכניסה. אך לאחר מספר שניות בודדות, המעלית נעצרה בפתאומיות ובכוח.

"הי, מצחיק מאד. נו, תפעיל אותה שוב", אמר גיל.

אבל מאיר הרים את כתפיו. "אני לא עשיתי כלום. המעלית נעצרה לבד".

הוא החל ללחוץ על כל הכפתורים ובשלב מסוים אף בעט בדלת המעלית שוב ושוב.

גיל ראה שחברו רציני לחלוטין והתחיל להילחץ. הוא החל ללחוץ על כל הכפתורים ובשלב מסוים אף בעט בדלת המעלית שוב ושוב.

"הי, תירגע קצת", ניסה מאיר להרגיעו. "הכל יהיה בסדר".

אבל גיל לא היה משוכנע שזה המצב. "למה אתה מתכוון, שהכל יהיה בסדר? אנחנו היחידים שנשארנו פה בכל הבניין ואף אחד לא אמור להיות פה ביומיים הקרובים! אפילו ההורים שלנו חושבים, שכבר מזמן יצאנו מהבניין. הם לעולם לא ימצאו אותנו!"

בשלב הזה פניו של גיל נעשו חיוורים ומעיניו החלו זולגות דמעות. הנערים המשיכו ללחוץ על הכפתורים ולדפוק על הדלת, אך ללא הועיל.

הזמן חלף וגיל הביט לכיוונו של מאיר, שבאופן מאד לא רגיל, היה נראה רגוע. "אתה לא דואג שמשהו נורא יקרה לנו?" שאל.

מאיר הרים את מבטו. "תראה, אני לא אומר לך שאני לא מודאג קצת. אבל אני פשוט יודע, אי שם בתוך תוכי, שהכל יהיה בסדר גמור. זו מן תחושת בטן חזקה שכזאת. הקב"ה שומר עלינו היטב ואני לא יודע איך ומה יקרה, אבל יש לי הרגשה מאד עמוקה שאנחנו נהיה בסדר גמור".

האופטימיות של מאיר עזרה לגיל להירגע קצת ושני הנערים החלו לחשוב על פתרונות אפשריים לצרה אליה נקלעו.

לפתע אורו עיניו של מאיר והוא החל לפתוח את התיק של ה"טובה" שלו. גיל הביט בו, המום לגמרי. "אתה באמת חושב שזה הזמן הכי מתאים לנגן ב"טובה"?" שאל את חבירו.

מאיר נענע בראשו. "אתה לא מבין? הדבר הזה עושה כל כך הרבה רעש, שהוא מסוגל להעיר אנשים שכבר מתו מזמן. אולי אם אני אנגן כמה צלילים צורמים במיוחד, מישהו מהרחוב ישמע אותנו ויעזור לנו לצאת מפה".

גיל היה פסימי לגבי הרעיון, אבל הוא היה מוכרח להודות שלפחות היה שווה לנסות.

מאיר נשף ונשף ב"טובה" שלו. נדמה היה, שרק הרעש העצום לבדו כמעט והצליח לפרוץ את הדלת התקועה.

מאיר נשף ונשף ב"טובה" שלו. נדמה היה, שרק הרעש העצום לבדו כמעט והצליח לפרוץ את הדלת התקועה. הנערים המתינו כמה דקות, מלאי תקווה.

לאחר דקות ארוכות ללא כל תגובה מחוץ למעלית, גיל החל להיכנס שוב לפאניקה. "זהו זה, אנחנו גמורים, זה הסוף שלנו!".

אבל מאיר נשאר רגוע ואופטימי כפי שהיה קודם. "אל תתייאש כל כך מהר. אנחנו מצידנו עשינו מאמץ גדול, כעת בוא נשב וניתן לקב"ה לעשות את חלקו בכל הסיפור הזה".

לפתע שמעו הנערים דפיקות חזקות מבחוץ. הם מייד החלו לבעוט בדלת ולצעוק החוצה לעזרה. הם שמעו קולות של אנשים והרגישו כיצד המעלית מתחילה לזוז! לאחר זמן קצר הדלת של המעלית נפתחה לרווחה. בחוץ עמדו יורם, המנצח על התזמורת שלהם והשרת של בית הספר.

"בדיוק חזרתי לבית הספר, התכוונתי לקחת איתי כמה דפים ששכחתי פה ושמעתי את ה'קונצרט' הקטן שניגנת פה. עשיתי 'אחד ועוד אחד' וביקשתי מיוסי שיגיע הנה, כדי שיתקן את המעלית ויוציא אתכם מפה בשלום. מה שלומכם? אתם בסדר?"

שני הנערים פשוט בהו בו מתוך שמחה ואושר גדול. גיל פנה למאיר ונענע בראשו: "אתה צדקת לגמרי. זה כל כך ברור שבזמן שאנחנו ניגנו במוסיקה שלנו, הקב"ה הוא זה שהלחין את היצירה השלימה".

 


 

גילאים 5-3

ש: כיצד הרגיש גיל כאשר המעלית נתקעה?
ת: הוא נבהל מאד ופחד שלעולם לא יצליחו לצאת ממנה.

ש: כיצד הרגיש מאיר?
ת: הוא נותר רגוע, משום שסמך על הקב"ה, שיעזור להם לצאת מהצרה אליה נקלעו. האמונה שלו עזרה לו להישאר רגוע ולא לאבד את העשתונות.

גילאים 9-6

ש: כששני הנערים נתקעו יחד במעלית, גיל מייד נלחץ והתייאש לגמרי ואילו מאיר נותר רגוע, אופטימי ומלא כוחות ותקווה. מדוע לדעתכם היה מסוגל מאיר להתמודד עם המצב הקשה, באופן הרבה יותר מוצלח מאשר חבירו, גיל?
ת: למאיר הייתה גישה בסיסית כלפי החיים, שעזרה לו מאוד במצב המפחיד שנוצר. הוא ידע שהאדם איננו יצור בודד בעולם; הוא ידע שהקב"ה תמיד נמצא לצידנו, שומר עלינו ודואג לנו בכל עת. הוא האמין, שבכל מצב אליו ייקלע ואפילו יהא זה להיתקע במעלית של בניין ריק לגמרי, הקב"ה נמצא לצידו. הבטחון הזה מעניק לאדם כוחות עצומים ולאדם שדבק באמונה הזו יש יכולת להתמודד כמעט עם כל דבר שקורה לו בחיים.

ש: האם לדעתכם האופטימיות של מאיר השפיעה על המצב ותרמה ל"סוף הטוב"?
ת: לאדם בעל גישה אופטימית לחיים, יש כוחות לפעול ולהיות אקטיבי. הוא מרגיש רגוע, מלא אנרגיה ומספיק פתוח בכדי לראות את כל ההזדמנויות הפרושות בפניו. בסיפור שלנו, האופטימיות של מאיר אפשרה לו לחשוב וליישם את רעיון הנגינה ב"טובה" וזה מה שהציל אותו ואת חבירו, בסופו של דבר.

ש: האם תוכלו להיזכר בזמן בו הקב"ה סייע לכם במצב קשה?

גילאים 10 ומעלה

ש: מהי הגישה המציאותית יותר כלפי החיים, אופטימיות או פסימיות? מדוע?
ת: כאשר אנו מבינים שהקב"ה אוהב אותנו ודואג לנו, ברור לנו, שהגיוני יותר להיות אופטימיים וללמוד לסמוך על הקב"ה בכל מצב. גישה כזו גם מניבה מאתנו תגובות יותר יעילות. באופן כללי, הדרך בה אנו ניגשים למצב מסוים, משפיעה על התוצאות הסופיות של האירוע המתרחש סביבנו. הפסימיות של גיל גרמה לו להיכנע ולהתייאש. אם הנערים היו הולכים בעקבות נטיות לבו של גיל, במקום לפעול על פי הגישה האופטימית של מאיר, היו הרבה פחות סיכויים שמישהו היה שומע ומציל אותם. אבל מעבר לזה, אם נהיה מודעים לכך שהקב"ה אוהב אותנו ובאמת מעוניין שנצליח בדרכינו, תהיה לנו סיבה טובה ומציאותית להישאר אופטימיים, ללא כל קשר למצב אליו אנו נקלעים.

ש: האם אמונה בקב"ה פירושה, שאנו תמיד מצפים שהדברים יסתדרו בהתאם לרצוננו?
ת: לא. האמונה בקב"ה פירושה, שאנו מאמינים, כי הקב"ה יעשה מה שבסופו של דבר הכי טוב עבורינו. אנו מבינים, שהידע וההבנה שלנו מוגבלים יחסית להבנה האלוקית. אדם יכול לנסות ולהחליט החלטות עבור עצמו והוא יכול לנסות להגשימן. אבל כשהדברים אינם מסתדרים בדיוק כפי שקיווה, הוא צריך להאמין, שהקב"ה מסמן לו, שיש כיוון אחר לגמרי, שבסופו של דבר יועיל לו יותר.

ש: קל לנו לסמוך על הקב"ה כאשר אנו מעריכים את כל הטוב שהוא עשה למעננו עד כה. האם תוכלו להיזכר במצב בו הקב"ה סייע לכם במצב קשה והראה לכם בכך את אהבתו כלפיכם?

31/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 11/1/2011 17:16

תודה רבה על הדברים! אתר שימושי ומעניין גם לילדים וגם למבוגרים! הרבה הצלחה ורק טוב!

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub