רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה משפחתית

פרשה משפחתית וארא

וארא (שמות ו:ב-ט:לה )

מאת נתנאל ספרן

אף אחד לא מושלם! לכולנו יש דברים מסוימים שאיננו מרוצים מהם, השאלה היא רק מה אנחנו עושים, כאשר אנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו?

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ואומר לו ללכת ולדבר בפני העם כולו. משה מסרב לבקשתו של הקב"ה בתואנה שיש לו פגם בדיבור:

"ואני ערל שפתיים" (שמות ו':12).

הקב"ה ממשיך להפציר בו ואילו משה מסרב פעם נוספת. הקב"ה לא מוותר ומתעקש כי הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הגמגום שלו, הוא מצליח לעשות זאת בצורה טובה ביותר! כאשר אנו מקפידים לשמור על גישה חיובית כלפי החולשות שלנו וסומכים על הקב"ה שיעזור לנו להתגבר עליהן, אנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.


בסיפור שלנו אנו פוגשים ילדה, שלומדת לשמור על גישה חיובית בהתמודדות מול מצב מאתגר ומצליחה בכך.

"קפיצה לרוחק"

"אימא", אמרה מרים, כשהיא מניחה את הילקוט שלה על שולחן המטבח. "בעוד שבועיים אנחנו אמורים לעבור מבחני כושר בשיעור הספורט שלנו".

"באמת?", הגיבה האם בהתעניינות. היא ידעה שמדובר בנקודת תורפה אצל הבת שלה ולכן המתינה לשמוע את המשך דבריה.

"כן, אנחנו נצטרך לעשות ממש הכל: כפיפות ידיים, כפיפות בטן, עליות מתח והכי קשה - נצטרך גם להבחן בקפיצה לרוחק!" אמרה מרים ואז נאנחה והוסיפה: "לא מספיק שהתרגילים קשים, אנחנו גם אמורים לעשות אותם מול כל הילדים בכיתה! אימא, אני לא מסוגלת לעשות את כל התרגילים האלה ועוד מול כולם! מה אני אעשה?"

אימא של מרים הביטה בהזדהות בבתה הצעירה. היא כבר הייתה בת 10, אך עדיין רזה מאד ביחס לגובהה. התוצאה הייתה לפעמים מאד מייאשת, במיוחד כשמדובר היה בחולשה הגדולה ביותר של מרים: שיעורי הספורט. אימה תמיד ידעה מתי למרים יש שיעור ספורט, משום שבימים אלה היא הייתה מתעוררת עם תלונות על כאבי בטן או כאבי גרון. במקרים שהתלונות הללו לא "עבדו" לשכנע את אמה להשאירה בבית, הצליחה מרים באופן כלשהו "לחטוף מכה ברגל" בדרכה החוצה או כל דבר אחר, שישמש עבורה תירוץ להיעדר משיעור הספורט. הפעם, לא נותרה למרים כל ברירה, משום שהייתה מוכרחה לעבור את מבחן הכושר, בכדי לקבל את תעודת הגמר של בית הספר.

"בואי, מרים. שידלה אותה אימה ברכות. למה שלא תיקחי לך משהו לאכול ותשבי ליד השולחן ובינתיים, ננסה לחשוב ביחד כיצד לפתור את הבעיה".

אבל מרים סירבה לכך בתוקף. "אימא", היא אמרה, "אם לא אכפת לך, אני חושבת שפשוט אלך לי לחדר שלי לכמה דקות". כשהרגישה כך, לא הייתה מסוגלת לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם אימה. היא ניגשה לחדרה בתחושת אומללות, כשהיא מענה את עצמה במחשבות עגומות. "למה חייב להיות לי כזה גוף מעצבן, שלא עושה מה שאני רוצה שהוא יעשה? למה אני תמיד הכי איטית ולמה תמיד אני האחרונה שנבחרת לכל דבר שקשור לספורט? זה פשוט לא הוגן!" היא הטילה את עצמה על המיטה והישירה מבט ארוך לכיוון התקרה.

פתאום נמשך מבטה למטה, לכיוון תמונה בתוך מסגרת קטנה, שעמדה על השידה שלה.

פתאום נמשך מבטה למטה, לכיוון תמונה בתוך מסגרת קטנה, שעמדה על השידה שלה. תמונה משותפת שלה ושל קרן, בת דודתה האהובה. קרן הייתה האדם הכי שמח והכי אוהב שהיא הכירה בעולם, למרות שמאז המחלה הנוראית ששינתה את חייה, היו לה מספיק תירוצים שיצדיקו גישה הרבה יותר שלילית לגבי העולם והחיים.

מרים התיישבה במיטתה ולקחה נשימה עמוקה. היא הרגישה שהקב"ה מראה לה את התמונה הזו, במיוחד בשביל לשלוח לה מסר קטן שהייתה זקוקה לו. היא הייתה נחושה בדעתה.

ממש למחרת החלה מרים מבצע חדש, אותו כינתה: "מבצע כושר גופני".

היא הכריחה את עצמה לעשות כפיפות בטן, כפיפות ידיים ואפילו ניסתה לעשות כמה עליות מתח שהיו נראות כבלתי אפשריות בהתחלה - היא ניגשה למוט הגבוה והמפחיד, שאחיה קנה לאחרונה ותלה מעל לדלת חדרו. היא טיפסה על כיסא, אבל גם כשעמדה על הכיסא, היא הצליחה למשוך את עצמה רק כמה סנטימטרים לגובה. איך היא תצליח לעשות זאת מהרצפה?

אבל האתגר הגדול ביותר שעמד מולה, היה הקפיצה לרוחק. בכל שנה, היה זה הרגע הקשה והמביך ביותר של מבחן הספורט. היא לקחה מקל מהגינה של אביה וסימנה עליו את המרחק המינימלי שהיה עליה לקפוץ. בתחילה היא ניסתה לנתר משרפרף קטן, כדי שתתרגל לתרגיל הקשה ואפילו כך, היא לא הצליחה להתקרב למרחק המסומן בגיר. ההצלחה נראתה רחוקה מתמיד.

בבית הספר, כל הילדים דיברו ביניהם על המרחק שהצליחו לקפוץ וכמות כפיפות הבטן וכפיפות הידיים שהצליחו לעשות. פנינה, הספורטאית הכי טובה בכיתה, ניגשה למרים מספר פעמים, כשהיא מדווחת על ההישגים המדהימים שלה. "מרים, אני עשיתי 100 כפיפות בטן, ו-75 כפיפות ידיים!" כל הילדים שעמדו סביבה התלהבו והעריצו את ההישגים שלה. "כמה את הצלחת לעשות?"

מרים פשוט פנתה והלכה לה לכיוון אחר, חצי פגועה וחצי נחושה בדעתה.

בשבוע שלאחר מכן, נראה היה שהדברים קצת משתפרים. היא הצליחה לעשות חמש עליות מתח (עדיין, רק כשהיא עומדת על הכיסא), שבע כפיפות בטן ועשר כפיפות ידיים. היא הצליחה כבר לקפוץ למרחק גדול יותר בחוץ (התקדמה כמעט בחצי מטר מהפעם הראשונה), אבל היא עדיין הייתה רחוקה מאד מהמרחק המינימלי של התרגיל.

"מרים מתוקה, יש לי חדשות טובות בשבילך!" אימא של מרים, לא יכלה לחכות עד שמרים תתיישב ליד השולחן לארוחת הערב.

"מרים מתוקה, יש לי חדשות טובות בשבילך!" אימא של מרים, לא יכלה לחכות עד שמרים תתיישב ליד השולחן לארוחת הערב. "קרן מגיעה אלינו לביקור בסוף השבוע הקרוב! ההורים שלה נוסעים וביקשו מאתנו לארח אותה אצלנו. נכון שזה מרגש?"

מרים נכנסה ללחץ גדול. "בסוף השבוע הזה?" שאלה בהיסוס. מבחן הספורט שלה היה אמור להתקיים ביום שני הקרוב. "אין לה שום מקום אחר שאליו היא יכולה ללכת?" הוסיפה. מרים תכננה לבלות את כל סוף השבוע באימונים אחרונים לקראת המבחן, אבל כעת, עם הביקור של קרן, זה לא יהיה אפשרי.

אימא של מרים הבינה מייד במה מדובר. "מרים", היא אמרה בקול רך ועדין, "אני חושבת שהעובדה שקרן תהיה פה, דווקא תעזור לך".

מרים חשבה על דבריה של אמה, בזמן שהיא מסדרת את מיטתה של קרן. "היא כנראה צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל איך אני אמורה להצליח ולעבור את המבחן הזה ככה?"

עדיין, מרים מאד התרגשה ושמחה לראות את בת דודתה. היא הכירה את קרן מאז שהן היו ילדות קטנות. הן היו עושות הכל ביחד, כלומר... עד שהכל השתנה לגמרי. היא עמדה בפתח הבית וראתה את הרכב הגדול נכנס לחניה. אביה של קרן קפץ החוצה מתוך הרכב, חייך ונופף להם לשלום ומיהר לתא המטען של הרכב בכדי להוציא משם משהו. זה היה כיסא הגלגלים של קרן, אביזר קבוע שהתלווה אליה, מאז תקפה אותה מחלתה.

שתי הילדות פטפטו להנאתן ומרים סיפרה לקרן על החרדה העצומה שלה לקראת מבחן הכושר שהולך ומתקרב. כרגיל, קרן הגיבה בהתלהבות רבה. "אני כל כך שמחה שהגעתי אלייך דווקא בסוף השבוע הזה! אני בטוחה שהמבחן יעבור לך ממש בקלות, במיוחד כשאני פה, מעודדת אותך בכל שניה ושניה. בואי, תראי לי מה את כבר מסוגלת לעשות, ונתקדם הלאה משם..."

כך הייתה קרן תמיד. שום דבר לא מנע ממנה את הנאות החיים, אפילו אם כל מה שהיא יכלה לעשות, היה לעודד אנשים אחרים לעשות, את מה שהיא בעצמה לא מסוגלת! הבנות עבדו יחד ומרים החלה להרגיש, שלא רק השרירים שלה הולכים ומתחזקים, אלא גם הביטחון העצמי שלה, שהתחזק ותפח בעזרת בת דודתה המיוחדת, קרן.

מרים עמדה בתור הארוך, לחוצה ומתוחה, ממתינה שיגיע תורה לבצע את הקפיצה לרוחק.

וכך הגיע לו יום המבחן הגדול. מרים עמדה בתור הארוך, לחוצה ומתוחה, ממתינה שיגיע תורה לבצע את הקפיצה לרוחק. לבסוף היא הגיעה לראש התור. היא הניפה את ידיה והתכוננה לקפיצה הגדולה, הרגישה מפוחדת מאד, אך לפתע נזכרה בקרן ועד כמה היא מצליחה להתמודד עם הקשיים והאתגרים העצומים שעומדים בפניה. אולי גם היא מסוגלת להתגבר על הקשיים?

מרים כופפה את שתי ברכיה והשקיעה בתנופה את כל כולה. ברגע שהיא נחתה על האדמה, הרבה מעבר לקו הסימון המינימלי, נשמעה אנחה גדולה מפי כל הילדים שעמדו סביב וצפו בה. היא שמעה את קולה של פנינה ברקע. "ראיתם את הקפיצה המדהימה של מרים? אני לא מאמינה! היא הצליחה לקפוץ למרחק הגדול ביותר בין כל ילדי הכיתה. אני פשוט לא מאמינה!"

מרים לחשה בלבה מילות הודיה מיוחדות לקב"ה וחייכה לעצמה חיוך קטן בסתר. היא הבינה שיש בעולם כל מיני סוגים של חולשות. אבל החולשה החמורה ביותר הייתה, להאמין שהאדם לא מסוגל להתגבר על חולשותיו!


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה מרים כאשר חשבה לראשונה על מבחני הכושר של בית הספר?
ת: היא הייתה בטוחה שתיכשל בהם ועמדה להיכנע ולהתייאש לגמרי.

ש: כיצד עזרה לה המחשבה אודות בת דודתה? כיצד זה שיפר את הרגשתה?
ת: היא נזכרה בכל הדברים שקרן הצליחה לעשות, למרות שלא הייתה מסוגלת ללכת. זה גרם למרים להאמין, שגם היא תצליח לעשות דברים רבים.

גילאים 9-6

ש: כיצד אמור אדם להגיב, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם משימה שקשה עבורו?
ת: הגישה החיובית ביותר, היא להבין, שלמרות שהמשימה איננה פשוטה כלל, עדיין עלינו להשקיע בה את מירב כוחותינו ובמקביל, לפנות לקב"ה ולבקש את עזרתו. לעיתים קרובות אנו נגלה, שביכולתנו לעשות דברים רבים, הרבה יותר ממה שחשבנו קודם לכן.

ש: כיצד עזרה קרן למרים להצליח בתחרות?
ת: מרים ראתה בקרן דוגמא ומופת. קרן הייתה נערה עם קשיים ואתגרים הרבה יותר רציניים מאלה שהיו למרים ועדיין היא הצליחה לשמור על אורח חיים שמח ובריא. היא עזרה להעניק למרים את הביטחון, שתצליח להתגבר על הקשיים וזה אכן מה שקרה!

ש: האם תוכלו להיזכר בקושי מסוים שנאלצתם להתמודד מולו? כיצד עשיתם זאת? האם ביקשתם את עזרתו של הקב"ה לשם כך?

גילאים 10 ומעלה

ש: האם לדעתכם החולשות והקשיים הם תוצר של המצב הנתון, או האם הם קשורים לגישה האישית שלנו כלפי המציאות?
ת: ברור שקיימים מצבים שמעלים בפנינו קשיים גדולים יותר מאשר אחרים. אם מרים הייתה בעלת גוף יותר אתלטי, יתכן מאד שלא הייתה מתאמצת כלל בשביל להצליח בתחרות הקפיצה לרוחק. אבל אילו באמת היה כך, מרים הייתה נאלצת להתמודד מול קשיים ומכשולים אחרים. הקשיים שעומדים בפנינו, הם יותר מכל דבר אחר, תוצר של הגישה המחשבתית עמה אנו חיים. יש אנשים עם יכולות הרבה יותר טובות בתחומים מסוימים, אבל הרגשות האישיים שלהם, ביטחונם העצמי והדימוי העצמי הנמוך שלהם, מונעים מהם להשיג את מה שהיו מסוגלים להשיג, אילו הייתה להם גישה חיובית יותר. גישה חיובית ומלאת בטחון היא חיונית ביותר, בכדי שנצליח להשיג את מבוקשינו. אם נבין שהקב"ה תמיד נמצא פה בשביל לעזור לנו בכך, נצליח להגיע להישגים שלא חשבנו שנוכל לעמוד בהם.

ש: כיצד לדעתכם, העובדה שאנו עומדים בפני אתגרים שמכריחים אותנו להתגבר על הקשיים והחולשות שלנו, עוזרת לנו להתקרב יותר לקב"ה?
ת: כשכל דבר בחיים הולך לנו בקלות, מאד קל לנו לשכוח מקיומו של הקב"ה. אבל כשאנו נאלצים להתמודד מול מצב, שגורם לנו לחוש מוגבלים או חלשים, קל לנו יותר להבין שלא הכל תלוי רק בנו ואנו מכירים בעובדה, שיש צורך לפנות לקב"ה. הקשיים בהם אנו נתקלים במהלך החיים, עוזרים לנו להיווכח, שהכל בעצם מגיע כמתנה ישירה מהקב"ה. בנקודה זו, מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה מתקדמת לרמה גבוהה וחדשה לגמרי.

ש: האם תוכלו להיזכר בקושי מסוים שנאלצתם להתמודד מולו? כיצד עשיתם זאת? האם פניתם אל הקב"ה לעזרה?

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן