קורה לפעמים שאנו נתקלים במשהו שמושך אותנו מאד ונראה לנו שאנחנו ממש "מוכרחים" להשיג אותו ומיד! אך מהו המחיר שנהיה מוכנים לשלם עבורו? האם באמת ישתלם לנו לרכוש אותו כעת, גם אם זה ידרוש מאתנו לוותר על משהו הרבה יותר חשוב מאוחר יותר?

בפרשת השבוע, אנו רואים כיצד עשו היה מוכן להיפטר מהבכורה, שהייתה מעניקה לו זכות ארוכת ימים, בתמורה לסיר של נזיד של עדשים!

עשו מסוגל היה להעריך, רק את מה שהיה מונח מול עיניו באותו הרגע. אך התורה מלמדת אותנו, שהדברים בעלי הערך האמיתי, אינם מגיעים אלינו בהכרח באופן מיידי. אם נצליח לוותר על הצורך בסיפוק מיידי, התמורה שנקבל מאוחר יותר, תהיה גדולה הרבה יותר.


בסיפור שלנו נראה כיצד לומד ילד להמתין לדברים החשובים באמת.

"מזון מהיר"

בנצי אפשטיין התפרץ אל ביתו כמו רוח סערה. הוא החזיק בידו כדורגל וכל גופו היה מכוסה בבוץ ולכלוך, מהמשחק שהשתתף בו. הגברת אפשטיין הביטה בבנה משך דקה ארוכה, ולא ידעה אם לנזוף בו או פשוט לפרוץ בצחוק.

"שלום אימא. אני ממש מת מרעב! מה יש לארוחת הערב?" הוא שאל.

אימא של בנצי חייכה ואמרה: "אתה מאד תשמח. הערב נאכל משהו שאתה כבר הרבה זמן מבקש ממני לקנות - אוכל סיני! "

"נהדר!", בנצי הניח את הכדור והתיישב במהירות ליד השולחן. "אני יכול לקבל קצת כבר עכשיו?", הוא שאל.

"אבא יצא עם שאר הילדים להביא את האוכל. אני מעריכה שהם יחזרו בעוד כחצי שעה. בינתיים, מדוע שלא תעשה מקלחת מהירה ותחליף את הבגדים המלוכלכים האלה? נראה לי שחצי מכמות הבוץ שהייתה במגרש נמצאת כרגע על הבגדים שלך!".

"חצי שעה!", נאנח בנצי. "אני לא יכול לחכות חצי שעה. אני אתמוטט לגמרי עד שהם יגיעו! אין פה משהו שאני יכול לאכול ממש עכשיו?"

אימא של בנצי גלגלה את עיניה. "לא ידעתי שמדובר בכזה מצב חירום", היא אמרה בצחוק. "אם אתה באמת כל-כך רעב, אתה יכול ללכת למטבח ולקחת לך משהו קטן לאכול. אבל אני באמת הייתי ממליצה לך לחכות קצת. אני יודעת כמה אתה אוהב אוכל סיני, וחבל שתתמלא לפני שהאוכל יגיע".

הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה אוכל, ולכן נכנס במהירות למטבח ומילא לעצמו קערה עמוקה בקורנפלקס וחלב.

בנצי חשב על דבריה של אמו ושקל אותם לרגעים מועטים, אבל מייד דחה את הצעתה. "אני חייב לאכול ממש עכשיו". הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה אוכל, ולכן נכנס במהירות למטבח ומילא לעצמו קערה עמוקה בקורנפלקס וחלב.

לאחר זמן קצר נשמעה המכונית של המשפחה, כשהיא נכנסת לחניה. לבית נכנסו אבא, מוטי ודינה - אחיו ואחותו של בנצי. כל אחד מהילדים החזיק בידו שקית כבדה ומלאה באוכל סיני, טעים וריחני.

"הנה", אמר מוטי, בקול רציני מאד. "יש לנו בשר בקר בפלפלים, יש אגרולס' ויש לנו פה מנה כפולה של כנפי עוף ברוטב חמוץ-מתוק, כמו שבנצי הכי אוהב".

האח והאחות הביטו זה בזו. "הי, איפה בנצי בכלל?", שאלה דינה. "הוא בדרך כלל מריח את המאכלים האלה ממרחק של קילומטרים", היא הוסיפה. "אני חושבת שהוא נמצא בחדר שלו", ענתה לה אמה, כשהיא מתחילה לערוך את השולחן לקראת הארוחה.

"בבקשה ממך, לכי ותקראי לו לארוחת הערב". דינה דילגה לאורך הסלון ורצה במעלה המדרגות. היא דפקה על דלת חדרו של בנצי. "הי, בנצי, אתה שם בפנים? בוא למטה, לפני שהאוכל הסיני יתקרר לגמרי!".

בנצי פתח את הדלת. על שולחן הכתיבה שמאחוריו הייתה מונחת קערה כמעט ריקה של קורנפלקס וחלב. היה לו מבט מזוגג על הפנים. "הי, אנחנו עדיין מחכים לך", זירזה אותו אחותו. "ארוחת הערב מוכנה. אבא אפילו קנה לך את הכנפיים המיוחדות האלה שאתה כל כך אוהב", היא הוסיפה.

"באמת?", עיניו של בנצי קפצו משמחה והמבט על פניו היה מלא אושר, אך מייד התכווצו שוב כל תווי הפנים שלו. "תגידי לכולם להתחיל לאכול בלעדי", הוא אמר. "לא כל כך מתחשק לי לאכול עכשיו".

דינה הופתעה מאוד. "לא כל כך מתחשק לך לאכול אוכל סיני? אולי כדאי שנמדוד לך את החום, או בעצם פשוט נתקשר מייד לרופא?"

"חה, חה, חה, מצחיק מאד", אמר בנצי. "אני לא צריך שום רופא. אם כבר, אני צריך שמישהו יבדוק לי את הראש ושיגיד לי למה כרגע חיסלתי חצי קופסת קורנפלקס, במקום לחכות שתחזרו עם המאכלים שאני באמת כל כך אוהב ".


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגיש בנצי כשהבין שיהיה עליו לחכות עד שיגיע האוכל הסיני הביתה?
ת: הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לחכות ושהוא מוכרח לאכול משהו מייד, אפילו אם זה לא כל כך טעים לו.

ש: לאחר שהגיע האוכל הסיני, האם התחשק לבנצי לאכול ממנו? מדוע לא?
ת: לא. הוא הצטער שלא בחר להמתין, משום שהיה נהנה הרבה יותר מהאוכל הסיני מאשר מהקורנפלקס שאכל.

גילאים 9-6

ש: אילו ניתנה האפשרות לבנצי להתחיל את כל הסיפור מההתחלה, האם לדעתכם היה בוחר לאכול שוב את קערת הקורנפלקס, או שהיה מעדיף לחכות ולאכול את האוכל הסיני מאוחר יותר?
ת: הוא היה בוחר באוכל הסיני.

ש: אם כך, מדוע לדעתכם הוא בכל זאת בחר בקורנפלקס?
ת: במקרה שלנו, בנצי נתן לרעב להשתלט לו על ההגיון והוא נכנע לצורך בסיפוק מיידי. הוא נכנע לקול הקטן בתוכו שצעק: "אני רוצה לאכול מייד!" ורק לאחר שאכל את קערת הקורנפלקס ונרגע קצת, הוא הבין שהבחירה שעשה הייתה שגויה.

ש: כיצד יכול בנצי, או כל אדם אחר במצב דומה, להימנע מליפול באותו הפח בפעם הבאה?
ת: כשאדם מרגיש את הדחף "לעשות את זה עכשיו, ולא משנה מה יהיו התוצאות", הוא יכול לנסות ולהיזכר בפעם האחרונה שציית לקול הקטן הזה - וכיצד התחרט על כך מאוחר יותר. ככל שאדם מתבגר, הוא לומד כיצד לשלוט על הדחפים שלו ובמקום להיכנע להם, הוא לומד להישמע להגיון ולשכל בעת קבלת החלטות. הוא יכול לומר לעצמו: "הי, אולי כדאי לחכות. האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות? האם גם מאוחר יותר אני אהיה מרוצה מההחלטה שעשיתי עכשיו?". חשיבה מסוג זה יכולה לעזור לאדם להגיע לאן שבאמת היה רוצה להגיע.

גילאים 10 ומעלה

ש: ישנם דברים שמעניקים סיפוק מיידי ולעומתם, דברים שמעניקים לנו סיפוק לטווח ארוך יותר. איזה דברים מבין השניים נותנים סיפוק משמעותי יותר, ומדוע?
ת: סיפוק לטווח ארוך הוא בעל משמעות רבה יותר, משום שהדברים הטובים באמת הם כאלה ששווה לחכות בשבילם, ובדרך כלל דורשים עבודה קשה וסבלנות רבה.

ש: כיצד יכול אדם ללמוד להבדיל בין שני סוגי הסיפוקים הללו?
ת: ישנה דרך די בטוחה לשם כך. דברים שמעניקים לנו סיפוק מיידי, גורמים לנו להרגיש טוב בהתחלה, אך מאוחר יותר נעלמת לה ההרגשה הטובה ובמקומה מופיעה חרטה. בניגוד לכך, סיפוק ארוך-טווח לא תמיד מעניק לנו הרגשת עונג ברגעים המיידיים, אך מאוחר יותר אנו מרגישים מאוד מאושרים לגבי מה שהחלטנו לעשות.

ש: חכמינו מספרים לנו סיפור על אדם שיצא למסע ולפתע נתקל בהתפצלות של הכביש. לכיוון אחד היה שלט שעליו היה כתוב: "דרך ארוכה אבל קצרה יותר", ועל השלט בכיוון השני היה כתוב: "דרך קצרה אבל ארוכה". כיצד נוכל להבין את שתי הדרכים הללו? מה אנו לומדים מהן?
ת: לעיתים קרובות אנו מתפתים לעשות כל מיני קיצורי-דרך בחיים. נראה לנו שזוהי הדרך הפשוטה יותר להשיג את מטרותינו. אנו בוחרים לברוח מהבעיות שלנו במקום להתמודד איתן. אנו מעדיפים לחסוך בזמן ובאנרגיה, לעשות את הדברים באופן חלקי בלבד, במקום לעשות אותם באופן שלם ונכון. אך זוהי "הדרך הקצרה אבל ארוכה", משום שבסופו של דבר, אנחנו לא מצליחים באמת למלא את כל המטלות שהיינו צריכים לעשות ואנו נאלצים להתחיל הכל מההתחלה. לעומת זאת, "הדרך הארוכה אבל קצרה" היא לעשות את הכל באופן שלם כבר בפעם הראשונה. להתמודד עם הבעיות שלנו ולעבד אותן עד הסוף. יתכן שהדבר ידרוש מאתנו מאמץ גדול יותר בהתחלה, אך למעשה, זוהי גישה הרבה יותר חסכונית ויעילה.