בפרשת השבוע, אנו לומדים על אברהם אבינו. כל בני האדם בתקופתו של אברהם שכחו לגמרי מקיומו של הקב"ה וסגדו לאלילים. רק אברהם גילה את האמת הנצחית ובמקום להיסחף עם זרם ההמונים, הוא החליט ללחום למען האמת, וניסה ללמד את העולם כולו לנהוג כמותו. הוא לקח בכך סיכון גדול מאד, אך על ידי גילוי האמת להמונים, הוא החזיר את האמונה בקב"ה אל תוך חייהם של בני האדם, ועל כך הוא נרשם בהיסטוריה כאביו של העם היהודי - נושא בשורת הא-ל היחיד. ממנו אנו למדים כיצד עלינו לעמוד ולהתעקש על האמת ולא להיכנע.


בסיפור שלנו, עומדת נערה לצד האמת, למרות הקושי העצום הכרוך בכך.

האמת

אסתר סיכמה את השיעור במחברתה בקצב מהיר ביותר, בזמן שהמורה שלה לביולוגיה המשיכה והמשיכה לדבר ולהרצות.

היא הייתה תלמידה חדשה בבית הספר, ולכן עשתה מאמצים רבים לעשות רושם טוב על כולם ולהצליח בלימודים, בעיקר בשיעורי הביולוגיה. המורה לביולוגיה הייתה ידועה כמורה מצוינת, אך מאד קשוחה.

"בסדר תלמידים, נא לשים לב", הכריזה המורה. "אנחנו נצפה כעת דרך המיקרוסקופ באמבה אמיתית, יצור קטנטן חד-תאי, שעליו למדנו במשך היום. אני מבקשת שכל אחד מכם, ייגש לפי הסדר אל המיקרוסקופ הגדול ויביט באמבה המוגדלת".

כל אחד מהתלמידים, ניגש במתח בתורו, אל המיקרוסקופ הענק, והציץ אל תוך העינית. חלק מהתלמידים הנמוכים יותר נאלצו להתמתח על קצות האצבעות בכדי להגיע לגובה המתאים.

"האמבה היא העיגול השעיר שאתם רואים במרכזה של התמונה", אמרה המורה. "האם את רואה אותה?" שאלה המורה, כשהתלמידה הראשונה הביטה דרך חור העינית. "כן, המורה", ענתה לה התלמידה, ומיהרה לחזור ולשבת במקומה.

התסריט הזה חזר על עצמו שוב ושוב, כשילדי הכיתה כולה מעיפים מבט זריז, כל אחד בתורו, באמבה הקטנה.

סוף סוף הגיע תורה של אסתר. כיוון שישבה בשורה האחרונה בכיתה, היא הייתה כמעט האחרונה בתור. היא ניגשה בזהירות לכיוון המכשיר, שהיה נראה לה די מפחיד מקרוב, כשהמורה (שנראתה לה אפילו מפחידה יותר ממרחק קצר כזה) עומדת לצדו.

אסתר הצמידה את עינה לחור העינית, והתאמצה לראות משהו דרך החור הקטן. אבל היא נדהמה לגלות... שום דבר! זה היה נראה לה כמו חלל ריק לגמרי, רקע לבן ששום דבר לא מונח עליו.

"נו, את רואה את האמבה?", חזרה המורה על השאלה הקבועה, עם טון מסוים של חוסר סבלנות בקולה.

אסתר הרימה את ראשה ולא אמרה דבר. "מה אני אמורה לעשות?", שאלה את עצמה. "כל שאר הילדים הצליחו לראות אותה. אם אני אודה שלא ראיתי כלום, כולם יחשבו שאני טיפשה, או משהו כזה".

היא כבר עמדה להנהן בראשה כאומרת "כן", ולחזור לשבת במקום שלה. אך אז היא חשבה על זה שוב. "אבל אני לא רואה שום אמבה. האמת היא האמת, ואני לא מוכנה סתם להעמיד פנים, לא משנה מה כולם יחשבו עלי".

אסתר הסתכלה אל המורה, שעמדה ונעצה בה מבט חודר. "אז תאמרי לנו, אסתר, את ראית את האמבה, או לא?"

אסתר בלעה את הרוק תוך מאמץ, ואמרה: "אני מצטערת, המורה, אבל לא ראיתי אמבה, או שום דבר אחר דרך המיקרוסקופ הזה".

פניה של המורה האדימו כמו עגבנייה, כששאר תלמידי הכיתה ניסו להסתיר את הצחקוקים הרבים שהתעוררו בעקבות דבריה של אסתר.

היא הצמידה את עינה אל המיקרוסקופ, ובאופן לחוץ וכמעט מטורף, הזיזה וכיוונה את כל הכפתורים.

"תני לי להסתכל במיקרוסקופ הזה", אמרה המורה לביולוגיה, כשהיא על סף התפרצות זעם. היא הצמידה את עינה אל המיקרוסקופ, תוך שהיא מזיזה ומכוונת בעצבנות את כל הכפתורים והמחוגים שהיו מחוברים למכשיר הגדול והמשוכלל.

לבסוף, היא הושיטה את ידה למגש המיקרוסקופ, עליו אמור להיות מונח החפץ שעליו מביטים, שלפה את המגש מתוך המכשיר, ונאנחה עמוקות בקול רם: "מגש ריק לגמרי".

היא חייכה אל אסתר חיוך מובס, והכריזה בקול רם: "גבירתי הצעירה, אני חייבת לך התנצלות. באמת אין שום אמבה שניתן לראות פה על המגש. כנראה הנחנו פה בטעות את המגש הלא נכון".

המורה פנתה כעת אל שאר תלמידי הכיתה, נענעה בראשה ואמרה: "אני שמחה לראות שיש לנו לפחות תלמידה אחת בכיתה הזו עם קצת יושר פנימי. מה בדיוק כולכם הצלחתם לראות דרך העינית?" ולעצמה חשבה, שהעובדה ששלושים ותשעה ילדים העדיפו לשקר, נעוצה כנראה גם בה.

אסתר עשתה את דרכה בחזרה למקומה. היא הרגישה קצת נבוכה בעקבות כל התקרית, אך היא מאד שמחה על שאמרה את האמת.

כשהיא התיישבה במקומה, יהודית, אחת מהתלמידות הטובות של הכיתה, טפחה לה על הכתף. היא קרצה לה ולחשה: "גם אני לא ראיתי שם שום אמבה, וברור שגם אף אחד אחר לא ראה כלום. אבל את היית האמיצה היחידה שהעיזה לומר את זה ככה בגלוי".

אסתר חייכה והרגישה שבכך שאמרה את האמת על איזו אמבה קטנה, היא עשתה צעד גדול בכיוון הנכון.


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה אסתר כשהמורה הביטה דרך המיקרוסקופ, וגם היא לא ראתה שם שום אמבה?
ת: היא הרגישה שמחה על כך שאמרה את האמת, ושלא נגררה סתם אחרי כל הכיתה.

ש: אף אחד מהילדים האחרים שהביטו אל תוך המיקרוסקופ לפני שהגיעה אסתר, לא ראה שום אמבה. היא פשוט לא הייתה שם על המגש. אז מדוע הם טענו שכן ראו אותה?
ת: הם חששו לחלוק על המורה, ולאחר שכל ילד ענה בחיוב, זה הפך יותר ויותר קשה לילד הבא לומר את האמת.

גילאים 9-6

ש: מדוע לדעתכם אנשים לפעמים מרגישים מבוכה או בושה לומר את מה שהם באמת מאמינים בו, כשרוב בני האדם חושבים אחרת?
ת: יש תחושה מסוימת של סיכון, כאשר אנו מתעקשים על טענה שלדעתנו היא נכונה. אנשים שחולקים עלינו עלולים להשפיל אותנו או ללעוג לנו. אך אנו לומדים מאברהם אבינו, שעמד והתעקש על האמת כפי שראה אותה, שאפילו כאשר העולם כולו חולק עלינו, כשמדובר בדבר שהוא חשוב לנו, אנו מחויבים לנקוט עמדה ברורה בעניין.

ש: לפעמים אדם מסוים יבחר ללכת עם הזרם, ויהיה מוכן לעשות ולומר דברים שהוא יודע שהם לא נכונים. כיצד זה גורם לו להרגיש?
ת: כשאדם נוקט בדרכים שקריות הוא מרגיש כאדם חלש, ויתכן שעמוק בתוכו הוא אפילו כועס על עצמו, על שאין לו מספיק כוחות לעמוד על דעתו ולהתעקש על האמת.

גילאים 10 ומעלה

ש: האם החברה צריכה להכריע בהחלטות שלה תמיד רק על סמך "דעת הרוב" - כלומר, מה שרוב האנשים רוצים - או שמא קיימים מקרים בהם דווקא ראוי ללכת כנגד רצון הרוב? האם תוכלו לחשוב על דוגמא מסוימת שבה ראוי שהאדם ילך כנגד דעת הרוב?
ת: "דעת הרוב" היא שיטה טובה להחליט דברים רבים בחייה של חברה. אך קיימים נושאים מסוימים, בעיקר כאשר מדובר בנושאים ערכיים, שבהם הערכים צריכים להימצא מעל דעתו של הרוב. למשל, בגרמניה הנאצית, רוב הקהל החליט שצריך להרוג את היהודים. אבל היו מעטים שחלקו על דעת הרוב, משום שידעו שזהו מעשה מרושע ואכזרי, והם בחרו דווקא להציל את חייהם של היהודים.

ש: האם לדעתכם יש מושג אחד שנקרא "האמת", או שמא כל הדעות הן הגיוניות וזכאיות לכבוד ולהקשבה?
ת: "האמת" איננה זהה ל"דעה" מסוימת. יתכן שיש לכם דעה מסוימת, באשר לאיזה טעם של גלידה הוא הכי טעים - שוקולד או תות - אבל לא יתכן שתהיה לכם דעה שהגלידה היא בעצם פיצה. האמת היא שהגלידה היא גלידה, והפיצה היא פיצה. כל אדם שיטען את ההפך פשוט אינו מבין, או אינו רוצה להבין, את משמעות מושג ה"אמת". באופן דומה, אנו לומדים מהתורה מהי האמת לגבי הדרך הנכונה שלפיה עלינו לחיות את חיינו. לדוגמא, אנו לומדים שאסור לרצוח. כל אדם שיטען שמותר לרצוח, בעצם עושה טעות מרה. עלינו תמיד לכבד את כל בני האדם, אך לא תמיד צריך לכבד את כל הדעות שהם משמיעים.